הכדורים מחליקים לי בגרון. עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.. עשרים. אני עוצרת.
אחרי חצי שעה, הבטן שלי מתחילה לכאוב. יש לי בחילה נוראית. אני הולכת לישון בתקווה שכשאני אקום זה יעבור.
אחרי שלוש שעות, אני מתעוררת. אני בקושי מספיקה לרוץ לשירותים, והכל נפלט.
אחותי מאחורי, מחזיקה לי את השיער. היא ואמא שלי מניחות שהתייבשתי. אני נותנת להן להמשיך להניח ככה.
הראש שלי מסתובב והבטן שלי צועקת. אני נשכבת על הספה, היא קרובה יותר לשירותים מאשר החדר שלי.
אבל כעבור כמה דקות, אני מקיאה שוב. הבטן שלי מתעוותת בכל מיני צורות שלא ידעתי שיכולות להתעוות בכלל.
אני נשכבת בחזרה על הספה, נחושה בדעתי להירדם קצת.
אבל אז היא באה. אחותי הגדולה מעיפה ממני את השמיכה בכעס.
היא אומרת לי לקום. אנחנו נוסעות למיון, לעשות לי שטיפת קיבה.
״יש לך מזל שיש לך חברות שאוהבות אותך״, היא אומרת. אני מכניסה כמה חולצות לתיק בדממה.
אמא משתגעת. היא צועקת שאני הורסת לעצמי את החיים. היא שואלת בכעס אם עשיתי הפוך על הפוך.
לפני כמה ימים סיפרתי לאמא של חברה שהיא נטלה כדורים ועכשיו אני לוקחת? אבל אני רק רוצה לישון.
אנחנו נוסעות ברכב לבית החולים. אני שותקת ומקשיבה לשירים בפלאפון. מדברת עם חברות תוך כדי.
כותבת שאני לא יודעת מתי הפעם הבאה שאוכל לדבר איתן. ושאני מצטערת. ואוהבת אותן.
אני מתיישבת על כיסא, בודקים לי את לחץ הדם. שואלים כמה אני שוקלת. אילו כדורים לקחתי. איזו כמות. אם הקאתי מאז.
אני שותקת. אמא עונה במקומי. אין צורך בשטיפת קיבה, הם מחליטים. עבר יותר מידי זמן. כבר הקאתי הכל.
הראש שלי מסתובב והבל הפה שלי מסריח. יש לו ריח של אנטיביוטיקה. אני משתדלת לנשום מהאף.
אבא מגיע עם המדים של הצבא. הוא מחבק אותי ואני בוכה כמו תינוקת.
פסיכיאטר נכנס, ואני רק רוצה ללכת הביתה. הוא אומר שמבחינת החוק אסור לו לתת לי ללכת הביתה.
אז אני נשכבת ובוכה מתחת לשמיכה. אין כרית.
ואז היא מתקשרת משם. מהאשפוז שלה. אני מספרת לה איפה אני.
מה קרה, היא שואלת. אני אומרת לה שפשוט נמאס לי. היא שואלת מה הסיכויים שהיא תראה אותי מחר. אני לא יודעת.
היא מתבדחת ואומרת שאם אני אבוא היא בחדר זה וזה. ישנה לבד. היא מזמינה אותי לישון איתה בחדר. נראה לי כמו רעיון טוב.
שתיים עשרה בלילה, עברו שתיים עשרה שעות נוראיות מאז שנטלתי את הכדורים.
אני מתלוננת על כאב ראש ואמא שואלת אם אני רוצה כדור. אני אומרת לה שהספיקו לי הכדורים להיום. אנחנו צוחקות.
כשאני מתלוננת שוב היא שואלת עוד פעם אם אני רוצה כדור.
אני עונה לה שזה ממש סדיסטי מצידה להציע לי דבר כזה. היא צוחקת. כדאי לשמור על ההומור.
כבר חמש, הראש שלי כואב, הצלעות שלי מראות את נוכחותן ויש לי סחרחורת. הבל הפה שלי עדיין מסריח מאנטיביוטיקה.
;){kind=link}