~ דניאל ~
הם השקיטו את העולם.
כשהייתי שוחה אהבתי להישאר כמה שיותר זמן מתחת למים, עד שכבר לא יכלתי.
לחוש את המים סביבך עם כל תנועה, להרגיש עטוף מכל הכיוונים, לפעמים גם מבפנים.
חסר משקל. חסר דאגות.
כשהחזקתי את הראש שלי מעל למים, חשבתי על מה המשפט הזה אומר.
לא האמנתי שהוא טוב. הרגשתי שהוא שלילי, בכל המובנים.
כי כשנאבקתי להחזיק את הראש מעל למים, מבלי להיאחז בדבר, תמיד נפלתי אחר כך.
וכשנפלתי הרגשתי הכי בטוחה שאני יכולה להיות.'
* * *
הימים עברו להם בלי משמעות.
הרגשתי שאני שוקעת, שוקעת בשגרה, בין אנשים שהמטרה שלהם הייתה לשרוד.
הם היו אנשים מתים, והרגשתי שאני נובלת. זה לא נכון שלהיות עם אנשים שמבינים אותך עוזר לך.
זה גורם לך לשקוע ביחד איתם. והפעם לא היו שום מים שיצילו אותי מעצמי.
היינו שקרנים. לעצמנו ולצוות הרפואי, שיקרנו להם ולעצמנו, יום אחר יום. חיינו בשגרה מלאה בשקרים, וזה היה בסדר. לא חשבנו שיש בזה משהו לא בסדר.
שום דבר מזה לא היה בסדר.
דור היה לצידי בכל הזמן הזה. מאז שנכנס לחדרי, הוא גם נכנס לי ללב.
הרגשנו איך לאט לאט אנחנו שוקעים בקשר הזה, מתמכרים אחד לשנייה, נאחזים אחד בשנייה, שלא ניפול. אני חושבת שנפלנו. נפלנו אבל לא ידענו.
ד"ר רובין ראה את השינוי שחל בי. הוא הרגיש אותו, ניסה לקחת את העצב שלי ביד אחת וביד השנייה להכניס בי קצת אושר. הוא הביט בי, וידעתי שהוא קורא אותי. אני שקופה.
"העיניים הן החלום לנשמה," אמר לי יום אחד בשיחה הקבועה שלנו. "שמעת את המשפט הזה פעם? אני חושב שהוא נכון לגבייך. אפשר לראות בעיניים שלך שעברת המון."
"מזל שיש לי שיער שמסתיר את הפנים." לא הצלחתי, לא רציתי, לענות לו בכנות. הציניות הרגילה שלי תופסת את מקומה בכל פעם שהפה שלי נפתח.
"ממי את מתחבאת? ממה את מפחדת?" שאל.
הרכנתי את ראשי. "אני מפחדת מעצמי.." לחשתי בשקט. לא העזתי להביט בו.
"מדוע? מה יש לך לפחד מעצמך, דניאל?" הסתכלתי בחלון, ובמקרה עברה שם להקת ציפורים נודדת. המחנק בגרון התגבר. הלחץ הזה שאני מרגישה בחזה מדי פעם התגבר גם הוא.
"שאני אפתח את הפה שלי ואדבר. הזיכרונות שלי, המחשבות שלי.. הן רק שלי. לא של אף אחד אחר. לא נשאר לי דבר.. שום דבר לא שייך לי.. רק זה. למה שאני אתן לך את הדבר היחיד שנותר לי?"
"כי לפעמים אנחנו חושבים שאם נשאיר אותם אצלנו, את הזיכרונות האלה, נוכל לסגור אותם בקופסה ולשכוח מהם לנצח. זה רעיל, דניאל. רדיואקטיבי. זה יכלה אותך מבפנים. אסור להשאיר שום דבר בפנים."
"אתה נשמע כמו אמא שלי." צחקתי ומשכתי באפי.
"היא נשמעת כמו אדם חכם."
"היא האדם החכם והטיפש ביותר שאני מכירה. החזק וגם החלש ביותר."
"מה זאת אומרת?"
"היא חכמה, כי הדברים שהיא עברה נתנו לה חכמת חיים. היא טיפשה כי היא לא חשבה להעיף אותו לעזאזל. היא חזקה כי היא עברה את כל זה, לבד. היא חלשה כי מעולם לא היה בה את הכוח לקום וללכת."
"ולך, לך היה את הכוח לקום וללכת?"
הסתכלתי עליו, על הפסיכיאטר הזה שהפך להיות איש הסוד שלי, והרגשתי, עמוק בתוכי, שזה בסדר. שהוא בסדר. הוא לא יעשה עם זה כלום, נכון? אבל לא יכלתי. לא יכלתי.
אז שתקתי.
התאכזבתי מעצמי, והוא נדבק באכזבתי. עזבתי את החדר בשתיקה, והוא לא אמר דבר.
הוא לא היה צריך.
כשיצאתי מחדרו של ד"ר רובין, הרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי.
נכון, האכזבה עדיין פעמה בי וזרמה בדמי כמו רעל, אך יכולתי לנשום לרווחה. הודיתי בזה, הוצאתי את זה החוצה. אמרתי בקול את הדבר שמעולם לא העזתי להודות בו ביני לבין עצמי.
ובעודי מתקדמת לחדרי, כמעט ופספסתי את המחזה ההוא בגלל מחשבותיי.
ראיתי את מיכל, עומדת בחדר מול אדם שלא הצלחתי לראות בגלל הדלת שנראתה כאילו נסגרה בפיזור דעת. פניה שידרו את הבוז התמידי שלה, אך יכולתי לזהות בעיניה פחד, וקריאה לעזרה.
המחזה עניין אותי, אך לא חשדתי בשום דבר. נעמדתי שם כמה דקות ארוכות, ולא הצלחתי לשמוע את תוכן השיחה. מיכל נראתה נסערת, מסוגרת. וכשיד גברית וגדולה התקרבה אליה, התרחקה צעד אחד אחורה, כמעט בלתי מורגש, והפנתה את ראשה לעברי. כשראתה אותי, זיהיתי בעיניה מצוקה.
לפני שהספקתי לעשות אפילו חצי צעד לכיוונה, התקרבה אל הדלת וסגרה אותה.
עמדתי כמה שניות, תוהה ומבולבלת. נעלבתי, ולא ידעתי למה. מיכל עניינה אותי, מאוד. רציתי להכיר אותה, אך היא דחתה מעליה כל אחד שרק נשם לכיוונה. כל אחד, חוץ מאגם כמובן.
המשכתי בדרכי כאילו כלום לא קרה.
"אתה לא שואל את עצמך לפעמים מה הסיפור של כל אחד פה?" שאלתי את דור בארוחת הצהריים באותו יום.
"בכנות? אני לא בטוח שאני רוצה לדעת." גיחך. המשכתי ללעוס בשקט, צופה מרחוק באגם שניסתה לשדל את מיכל לטעום קצת מהאוכל.
"תחשוב על זה. אתה חי עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע עם אותם האנשים, ואין לך מושג מי הם. מה הם. חוץ מהשם שלהם, ההגדרה הרפואית שלהם ואולי הצצה קטנה מדי פעם לעולם שלהם, מסתתר עולם שלם של מחשבות ושל רצונות ושל זיכרונות ואתה לעולם לא תדע.."
"את יכולה להגיד את אותו הדבר על אנשים שאת רואה ברחוב," הטעים מצידו. "אלפי אנשים, אלפי פרצופים, ומה באמת מסתתר מתחת לפנים האלו, לבגדים שלהם, לסגנון ההליכה או הדיבור? את לא יכולה לדעת. ואם תמשיכי להטריד את עצמך בזה את תשתגעי בסופו של דבר."
הבטתי בו, בצורה שבה סובב את הפסטה על מזלגו בצורה שכבר למדתי להכיר, וחשבתי עד כמה אני מכירה מהאדם המדהים הזה שזכיתי לפגוש. "למה חשבת על זה פתאום? קרה משהו?" כשהסתכל עליי, חיפש את התשובה בתוך עיניי, הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו בחיים שלי. אבל כשראיתי את מיכל בקצה השני של החדר, שבאותה העת הסתכלה עליי במן תחינה שקטה, ידעתי שישנן מלחמות שלא אני אמורה להילחם בהן, בד בבד שלא להכניס לתוכן אנשים אחרים.
"סתם, משהו שד"ר רובין אמר." הוא הנהן וקם למלא את כוסו. שסירבתי להצעתו בחיוך למלא גם את שלי, הסתכלתי פעם אחרונה לעבר מקומה של מיכל.
היא לא הייתה שם. רק אגם, ישובה בצורה כפופה ומובסת.
על זה אמא שלי תמיד אומרת, "המתחיל במצווה אומרים לו גמור".
~ דניאל ~
הם השקיטו את העולם.
כשהייתי שוחה אהבתי להישאר כמה שיותר זמן מתחת למים, עד שכבר לא יכלתי.
לחוש את המים סביבך עם כל תנועה, להרגיש עטוף מכל הכיוונים, לפעמים גם מבפנים.
חסר משקל. חסר דאגות.
כשהחזקתי את הראש שלי מעל למים, חשבתי על מה המשפט הזה אומר.
לא האמנתי שהוא טוב. הרגשתי שהוא שלילי, בכל המובנים.
כי כשנאבקתי להחזיק את הראש מעל למים, מבלי להיאחז בדבר, תמיד נפלתי אחר כך.
וכשנפלתי הרגשתי הכי בטוחה שאני יכולה להיות.'
* * *
הימים עברו להם בלי משמעות.
הרגשתי שאני שוקעת, שוקעת בשגרה, בין אנשים שהמטרה שלהם הייתה לשרוד.
הם היו אנשים מתים, והרגשתי שאני נובלת. זה לא נכון שלהיות עם אנשים שמבינים אותך עוזר לך.
זה גורם לך לשקוע ביחד איתם. והפעם לא היו שום מים שיצילו אותי מעצמי.
היינו שקרנים. לעצמנו ולצוות הרפואי, שיקרנו להם ולעצמנו, יום אחר יום. חיינו בשגרה מלאה בשקרים, וזה היה בסדר. לא חשבנו שיש בזה משהו לא בסדר.
שום דבר מזה לא היה בסדר.
דור היה לצידי בכל הזמן הזה. מאז שנכנס לחדרי, הוא גם נכנס לי ללב.
הרגשנו איך לאט לאט אנחנו שוקעים בקשר הזה, מתמכרים אחד לשנייה, נאחזים אחד בשנייה, שלא ניפול. אני חושבת שנפלנו. נפלנו אבל לא ידענו.
ד"ר רובין ראה את השינוי שחל בי. הוא הרגיש אותו, ניסה לקחת את העצב שלי ביד אחת וביד השנייה להכניס בי קצת אושר. הוא הביט בי, וידעתי שהוא קורא אותי. אני שקופה.
"העיניים הן החלום לנשמה," אמר לי יום אחד בשיחה הקבועה שלנו. "שמעת את המשפט הזה פעם? אני חושב שהוא נכון לגבייך. אפשר לראות בעיניים שלך שעברת המון."
"מזל שיש לי שיער שמסתיר את הפנים." לא הצלחתי, לא רציתי, לענות לו בכנות. הציניות הרגילה שלי תופסת את מקומה בכל פעם שהפה שלי נפתח.
"ממי את מתחבאת? ממה את מפחדת?" שאל.
הרכנתי את ראשי. "אני מפחדת מעצמי.." לחשתי בשקט. לא העזתי להביט בו.
"מדוע? מה יש לך לפחד מעצמך, דניאל?" הסתכלתי בחלון, ובמקרה עברה שם להקת ציפורים נודדת. המחנק בגרון התגבר. הלחץ הזה שאני מרגישה בחזה מדי פעם התגבר גם הוא.
"שאני אפתח את הפה שלי ואדבר. הזיכרונות שלי, המחשבות שלי.. הן רק שלי. לא של אף אחד אחר. לא נשאר לי דבר.. שום דבר לא שייך לי.. רק זה. למה שאני אתן לך את הדבר היחיד שנותר לי?"
"כי לפעמים אנחנו חושבים שאם נשאיר אותם אצלנו, את הזיכרונות האלה, נוכל לסגור אותם בקופסה ולשכוח מהם לנצח. זה רעיל, דניאל. רדיואקטיבי. זה יכלה אותך מבפנים. אסור להשאיר שום דבר בפנים."
"אתה נשמע כמו אמא שלי." צחקתי ומשכתי באפי.
"היא נשמעת כמו אדם חכם."
"היא האדם החכם והטיפש ביותר שאני מכירה. החזק וגם החלש ביותר."
"מה זאת אומרת?"
"היא חכמה, כי הדברים שהיא עברה נתנו לה חכמת חיים. היא טיפשה כי היא לא חשבה להעיף אותו לעזאזל. היא חזקה כי היא עברה את כל זה, לבד. היא חלשה כי מעולם לא היה בה את הכוח לקום וללכת."
"ולך, לך היה את הכוח לקום וללכת?"
הסתכלתי עליו, על הפסיכיאטר הזה שהפך להיות איש הסוד שלי, והרגשתי, עמוק בתוכי, שזה בסדר. שהוא בסדר. הוא לא יעשה עם זה כלום, נכון? אבל לא יכלתי. לא יכלתי.
אז שתקתי.
התאכזבתי מעצמי, והוא נדבק באכזבתי. עזבתי את החדר בשתיקה, והוא לא אמר דבר.
הוא לא היה צריך.
כשיצאתי מחדרו של ד"ר רובין, הרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי.
נכון, האכזבה עדיין פעמה בי וזרמה בדמי כמו רעל, אך יכולתי לנשום לרווחה. הודיתי בזה, הוצאתי את זה החוצה. אמרתי בקול את הדבר שמעולם לא העזתי להודות בו ביני לבין עצמי.
ובעודי מתקדמת לחדרי, כמעט ופספסתי את המחזה ההוא בגלל מחשבותיי.
ראיתי את מיכל, עומדת בחדר מול אדם שלא הצלחתי לראות בגלל הדלת שנראתה כאילו נסגרה בפיזור דעת. פניה שידרו את הבוז התמידי שלה, אך יכולתי לזהות בעיניה פחד, וקריאה לעזרה.
המחזה עניין אותי, אך לא חשדתי בשום דבר. נעמדתי שם כמה דקות ארוכות, ולא הצלחתי לשמוע את תוכן השיחה. מיכל נראתה נסערת, מסוגרת. וכשיד גברית וגדולה התקרבה אליה, התרחקה צעד אחד אחורה, כמעט בלתי מורגש, והפנתה את ראשה לעברי. כשראתה אותי, זיהיתי בעיניה מצוקה.
לפני שהספקתי לעשות אפילו חצי צעד לכיוונה, התקרבה אל הדלת וסגרה אותה.
עמדתי כמה שניות, תוהה ומבולבלת. נעלבתי, ולא ידעתי למה. מיכל עניינה אותי, מאוד. רציתי להכיר אותה, אך היא דחתה מעליה כל אחד שרק נשם לכיוונה. כל אחד, חוץ מאגם כמובן.
המשכתי בדרכי כאילו כלום לא קרה.
"אתה לא שואל את עצמך לפעמים מה הסיפור של כל אחד פה?" שאלתי את דור בארוחת הצהריים באותו יום.
"בכנות? אני לא בטוח שאני רוצה לדעת." גיחך. המשכתי ללעוס בשקט, צופה מרחוק באגם שניסתה לשדל את מיכל לטעום קצת מהאוכל.
"תחשוב על זה. אתה חי עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע עם אותם האנשים, ואין לך מושג מי הם. מה הם. חוץ מהשם שלהם, ההגדרה הרפואית שלהם ואולי הצצה קטנה מדי פעם לעולם שלהם, מסתתר עולם שלם של מחשבות ושל רצונות ושל זיכרונות ואתה לעולם לא תדע.."
"את יכולה להגיד את אותו הדבר על אנשים שאת רואה ברחוב," הטעים מצידו. "אלפי אנשים, אלפי פרצופים, ומה באמת מסתתר מתחת לפנים האלו, לבגדים שלהם, לסגנון ההליכה או הדיבור? את לא יכולה לדעת. ואם תמשיכי להטריד את עצמך בזה את תשתגעי בסופו של דבר."
הבטתי בו, בצורה שבה סובב את הפסטה על מזלגו בצורה שכבר למדתי להכיר, וחשבתי עד כמה אני מכירה מהאדם המדהים הזה שזכיתי לפגוש. "למה חשבת על זה פתאום? קרה משהו?" כשהסתכל עליי, חיפש את התשובה בתוך עיניי, הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו בחיים שלי. אבל כשראיתי את מיכל בקצה השני של החדר, שבאותה העת הסתכלה עליי במן תחינה שקטה, ידעתי שישנן מלחמות שלא אני אמורה להילחם בהן, בד בבד שלא להכניס לתוכן אנשים אחרים.
"סתם, משהו שד"ר רובין אמר." הוא הנהן וקם למלא את כוסו. שסירבתי להצעתו בחיוך למלא גם את שלי, הסתכלתי פעם אחרונה לעבר מקומה של מיכל.
היא לא הייתה שם. רק אגם, ישובה בצורה כפופה ומובסת.
על זה אמא שלי תמיד אומרת, "המתחיל במצווה אומרים לו גמור".