עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בת שמונה עשרה. שאפתי לשמונה עשרה, עכשיו נותרה רק השאיפה לקץ.
למה כתיבה? כי מילים מזמן הפסיקו להשפיע.
יצור מאוד חום. עיניים חומות, שיער חום.
אל תנסו לעזור לי אני יודעת לטעות לבד.

אומרים לי שהחיים חישלו אותי, אני חושבת שהם הרסו אותי לאט לאט עד שנאלצתי לקום ולתקן את עצמי.

ילדה? נערה? עדיין לא החלטתי.
תחליטו אתם.
נושאים
הכל נגמר

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר."
Before I'll die
•  למצוא עבודה ✔
•  להוציא ספר
•  לצפות בגשם מטאורים
•  להתאהב
•  ללמוד לצלם
•  לשחות בעירום ✔
•  לטוס לירח
•  לגור בצפון
•  ללכת את שביל ישראל
•  לאבד את הביתולין ✔
•  להיות מי שאני רוצה
?Who am I

לפעמים הייתי רוצה להיות בלתי נראית.
ולפעמים החלום הזה באמת מתגשם.
כשאתה הולך ברחובות בתל אביב, אתה בלתי נראה. כולם ממהרים לאיזשהו מקום לא נודע, ואתה עוצר ותוהה לאן כל אחד הולך. הביתה? לעבודה? או שאין להם לאן ללכת והם רק הולכים בלי כיוון ממש ומחכים שהאדמה תבלע אותם?

'מי אני', זו שאלה גדולה. הלוואי והייתי יכולה לענות עליה כש, בעצם, אני עוד שואלת את עצמי.
אני עוד נערה. עיניים חומות, שער חום. לא גבוהה מידי, לא נמוכה מידי. לא רזה מידי, לא שמנה מידי. לא יפה וגם לא מכוערת. לא מיוחדת. לא חכמה במיוחד. ממוצעת.
חיה בבית ממוצע, עם הורים ממוצעים בשכונה ממוצעת ביישוב ממוצע עם חיים ממוצעים.
לא מתעניינת בהרבה דברים, לא בחורה להכיר להורים.
לא יודעת עוד מה היא רוצה מהחיים שלה.
לפעמים שקטה, לפעמים רעשנית.
לפעמים אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים מעדיפה לשתוק.
מדברת הרבה ואומרת מעט.
לפעמים מהורהרת מידי. לפעמים ריקנית.
כשמקשיבים אפשר לשמוע ולהבין.
רק עוד נערה שכותבת על ההרס העצמי שלה.

"מי נמצא מאחוריי הקלעים?
מי מכוון את המצלמה, צועק אקשן ונעמד בצד כשמבט מהורהר על פניו?
מי דואג שהכל ילך כמו שצריך, המשחק יהיה חלק, בטבעיות, בנינוחות?
ולמי הוא משקר?
מי עומד מאחורי מסך הקולנוע, אני יכולה להגיד.
אבל מי עומד מאחורי הקלעים שלך?
אלוהים? הוא ממשי? הוא אמיתי?
מי מגולל את הסרט, דואג שהוא ימשיך להיות מוקרן?
ולמה על מסכי ענק? מתי בני אדם יסתפקו במועט, לעזאזל?
מי החליט שהסרט שלך יהיה ארוך, או קצר, או השד יודע מה
מי מושך בחוטים?
ולמה זה לא אתה?" -נקודה למחשבה.

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר." -TR
חומות
"ובלילה ישנתי, שינה נטולת חלומות
בזמן שהם שברו לי את כל החומות
את אותן החומות שבניתי בכוחות עצמי
וכשהתעוררתי גיליתי שאני מתבוססת בדמי."
my e-mail
למי שצריך, להערות, הארות, עצות או סתם שעמום,
lonley14@walla.com
וכן, אני יודעת שלא כותבים ככה lonely, זה היה ממש מאוחר בלילה וכבר אי אפשר לשנות.
אשתדל לענות בהקדם
כמה טוב להיות פרח קיר
"אני מניח שאנחנו מי שאנחנו בגלל המון סיבות. ואולי לעולם לא נדע חלק גדול מהן. אנחנו עדיין יכולים לבחור לאן אנחנו ממשיכים משם. אנחנו עדיין יכולים לעשות כל מיני דברים. ואנחנו יכולים לנסות להרגיש טוב עם זה.
אני חושב שאם אי פעם יהיו לי ילדים ומישהו ירגיז אותם, אני לא אגיד להם שאנשים בסין גוועים ברעב או משהו בסגנון הזה, כי זה לא ישנה את העובדה שהם כועסים. ואפילו אם מישהו אחר סובל יותר, זה לא ממש משנה את העובדה שאתה מתמודד עם העניינים שלך. לטוב ולרע..

אולי זה טוב לפעמים לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כמו שסם אמרה. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."
- סטיבן צ'בוסקי, 'כמה טוב להיות פרח קיר'.
תשליך
ילדה יושבת על קצה הצוק, מביטה על הגלים שמתנפצים מתחתיה.
היא מחזיקה סידור קטן, כלכך קטן שאפשר לחשוב שאלוהים לא רואה את המילים בתוכו.
'תשליך', היא ממלמלת לעצמה בגיחוך.
'תשליך את כל הכעסים אל המים'.
הדפים נמחצים תחת אגרופה הקפוץ.
'בן אדם, מה לך נרדם.'
היא פוקחת את עיניה לרווחה. מוחה את הדמעות שנקוו בצידי עיניה.
'קום קרא בתחנונים.'
היא נעמדת בחדות, מתנדנדת קלות במקומה.
העיניים אדומות. היא ממלמלת מילים בשקט. מפחדת להעיר את אלה שלא יקומו לעולם. המילים נמחצות תחת ידיה, אך לא משמיעות קול. הן שותקות. בדיוק כמו שהוא שתק כל החיים שלו.
היא נאלמת דום. מחייכת חיוך קטן. "תשליך", היא קוראת. והיא משליכה.

שמונה עשרה

14/01/2018 02:14
tears
אז אני בת שמונה עשרה. 
מאז שאני זוכרת את עצמי חיכיתי ליום הזה בכיליון עיניים. 
ציפיתי וקיוויתי, חלמתי לא מעט, "רק תחזיקי מעמד", אמרתי לעצמי. "עוד מעט ותחגגי שמונה עשרה, חוקית ועצמאית, חופשייה לבחור את גורלך". ואבוי, כמה טעיתי. 
בריבוע הקטן העליון מצד ימין כתבתי, 'שואפת לשמונה עשרה'. היום הזה הגיע. ציפיתי שארובות שמיים ייפתחו, אך אפילו גשם לא ירד.
רק תרי"ג מצוות ללמוד לבגרות של היום למחרת. 
באמת שחשבתי שהתאריך הזה ישנה משהו. 
באמת שחשבתי שאצא במחולות, אנקב ואקעקע את גופי כאוות נפשי, אשתה עד שאפול מהרגליים ו"אצא מהארון" בפני הוריי, אני לא כמוכם, אינני צועדת בדרך המלך. 
אך המציאות הכתה בפניי כשקמתי לצלילי השעון המעורר הרגיל, בבית הרגיל, עם השגרה הרגילה של הלימודים ואותם הורים שפחדו שאגיע לגיל בו כביכול "תפעלי על דעת עצמך". 
אך האמת היא שמעולם לא התכוונה באמת. לא ארחיב יותר מדי במה רציתי לשנות בגופי, כי העיקר הוא תגובתה. היא הודתה, כי מעולם לא התכוונה לתת לי סוג של חופש. היא עקצה, שעדיין אני אוכלת חינם בביתה וכל עוד ישנה תחת קורת הגג שלה אעשה כרצונה. 
לו רק הייתה מדברת ברוגע. לו רק הייתה מבקשת באמת במקום תחפושת של בקשה שמאחוריה הדרישה והציווי לפעול על פיה. 
לו רק הייתה מביטה בי ומוותרת. 
אני זו שוויתרתי. בכל זאת, לא רציתי לעשות משהו שאינו עקרון בעיניי על חשבון השקט. שלום בית היה חשוב לי יותר. 
אך אני וויתרתי. קיבלת מה שרצית. 
אך הפסדת אותי. 

אז אני בת שמונה עשרה. 
כן, כבר נכנסתי למועדון. כן, כבר הזמנתי שתייה. כן, כבר קניתי סיגריות מבלי לעמוד מחוץ לפיצוצייה בניסיון להיראות גדולה יותר מכפי גילי שבדרכ מסתכם בחמש עשרה ולבקש מאדם רנדומלי לקנות בשבילי. 
וכלכך ציפיתי להתרגשות שתמלא אותי, כלכך ציפיתי לתחושת הניצחון אך הטעם המר נותר לי בפה עוד מהאכזבה מתגובתה.
וכלכך רציתי שתשמח בשמחתי אך רק גרמה לי לבכות שוב כמו ילדה קטנה, להפסיק ללמוד לבגרות ואולי אף להיכשל למחרת. 
היא רק גרמה לי לבלוע את הרוק בכוח, למצמץ במהירות ולברוח מהבית כל עוד נפשי בי. 

אז אני בת שמונה עשרה. 
וזה לא משנה דבר.  
שמי הוא גיארֵײזָאedyaהדס
רֵײזָא
14/01/2018 07:31
הורים הם סוג של אנשים שהכבוד אליהם ו''את אוכלת חינם כאן'' לבין
ההבנה מי הם ומה הגבולות האנושיים איתם מאוד מאוד מבלבלים.
הייתי ממליצה לשמוח עד הגג שאת בריאה ושלמה..ושעוד מעט תלכי לצבא..
והבגרויות יעברו, וכדאי שיעברו בטוב,
פשוט תהיי שמחה. למרות שהתגובה שלה לא הכי מלבבת, אבל ההורים לא
תמיד עומדים על ציפיותינו למרות (מיליון ואחד דברים).
edya
14/01/2018 10:24
לפעמים ההתנגשויות עם ההורים נוראיות.. אני מבינה על מה את מדברת.. אני מאד מסכימה עם רייזא.
יש דברים טובים.. זה גיל שמח.. תשמחי :)
מזל טוב!
RannyBunny
15/01/2018 00:12
בהצלחה ומזל טוב!
הורים תמיד יהיו הורים... אין מה להתרגש, פשוט את תמיד תהי עצמך.
18
21/01/2018 14:02
השקר של גיל 18 הוא תמיד חלום יפה לחלום וברב הפעמים גם חלום שמתנפץ.
לרב אנשים מוצאים את עצמם ואת החופש שלהם בסוף התיכון/בזמן השירות ואז מאבדים עצמם בעולם הגדול.
אז, מזל טוב לך! ובהצלחה
אני מקווה שבסוף הכלא המשלה הזה שנקרא תיכון תוכלי להגשים את חלומותייך במלואם ותרגישי מאושרת, אפילו קצת.
יום אחד, זה יקרה. תחזיקי בזה חזק
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: