עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בת שבע עשרה. שואפת לשמונה עשרה. שואפת למוות.
למה כתיבה? כי מילים מזמן הפסיקו להשפיע.
יצור מאוד חום. עיניים חומות, שיער חום.
אל תנסו לעזור לי אני יודעת לטעות לבד.

אומרים לי שהחיים חישלו אותי, אני חושבת שהם הרסו אותי לאט לאט עד שנאלצתי לקום ולתקן את עצמי.

ילדה? נערה? עדיין לא החלטתי.
תחליטו אתם.
נושאים
הכל נגמר

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר."
Before I'll die
•  למצוא עבודה ✔
•  להוציא ספר
•  לצפות בגשם מטאורים
•  להתאהב
•  ללמוד לצלם
•  לשחות בעירום ✔
•  לטוס לירח
•  לגור בצפון
•  ללכת את שביל ישראל
•  לאבד את הביתולין ✔
•  להיות מי שאני רוצה
?Who am I

לפעמים הייתי רוצה להיות בלתי נראית.
ולפעמים החלום הזה באמת מתגשם.
כשאתה הולך ברחובות בתל אביב, אתה בלתי נראה. כולם ממהרים לאיזשהו מקום לא נודע, ואתה עוצר ותוהה לאן כל אחד הולך. הביתה? לעבודה? או שאין להם לאן ללכת והם רק הולכים בלי כיוון ממש ומחכים שהאדמה תבלע אותם?

'מי אני', זו שאלה גדולה. הלוואי והייתי יכולה לענות עליה כש, בעצם, אני עוד שואלת את עצמי.
אני עוד נערה. עיניים חומות, שער חום. לא גבוהה מידי, לא נמוכה מידי. לא רזה מידי, לא שמנה מידי. לא יפה וגם לא מכוערת. לא מיוחדת. לא חכמה במיוחד. ממוצעת.
חיה בבית ממוצע, עם הורים ממוצעים בשכונה ממוצעת ביישוב ממוצע עם חיים ממוצעים.
לא מתעניינת בהרבה דברים, לא בחורה להכיר להורים.
לא יודעת עוד מה היא רוצה מהחיים שלה.
לפעמים שקטה, לפעמים רעשנית.
לפעמים אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים מעדיפה לשתוק.
מדברת הרבה ואומרת מעט.
לפעמים מהורהרת מידי. לפעמים ריקנית.
כשמקשיבים אפשר לשמוע ולהבין.
רק עוד נערה שכותבת על ההרס העצמי שלה.

"מי נמצא מאחוריי הקלעים?
מי מכוון את המצלמה, צועק אקשן ונעמד בצד כשמבט מהורהר על פניו?
מי דואג שהכל ילך כמו שצריך, המשחק יהיה חלק, בטבעיות, בנינוחות?
ולמי הוא משקר?
מי עומד מאחורי מסך הקולנוע, אני יכולה להגיד.
אבל מי עומד מאחורי הקלעים שלך?
אלוהים? הוא ממשי? הוא אמיתי?
מי מגולל את הסרט, דואג שהוא ימשיך להיות מוקרן?
ולמה על מסכי ענק? מתי בני אדם יסתפקו במועט, לעזאזל?
מי החליט שהסרט שלך יהיה ארוך, או קצר, או השד יודע מה
מי מושך בחוטים?
ולמה זה לא אתה?" -נקודה למחשבה.

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר." -TR
חומות
"ובלילה ישנתי, שינה נטולת חלומות
בזמן שהם שברו לי את כל החומות
את אותן החומות שבניתי בכוחות עצמי
וכשהתעוררתי גיליתי שאני מתבוססת בדמי."
my e-mail
למי שצריך, להערות, הארות, עצות או סתם שעמום,
lonley14@walla.com
וכן, אני יודעת שלא כותבים ככה lonely, זה היה ממש מאוחר בלילה וכבר אי אפשר לשנות.
אשתדל לענות בהקדם
כמה טוב להיות פרח קיר
"אני מניח שאנחנו מי שאנחנו בגלל המון סיבות. ואולי לעולם לא נדע חלק גדול מהן. אנחנו עדיין יכולים לבחור לאן אנחנו ממשיכים משם. אנחנו עדיין יכולים לעשות כל מיני דברים. ואנחנו יכולים לנסות להרגיש טוב עם זה.
אני חושב שאם אי פעם יהיו לי ילדים ומישהו ירגיז אותם, אני לא אגיד להם שאנשים בסין גוועים ברעב או משהו בסגנון הזה, כי זה לא ישנה את העובדה שהם כועסים. ואפילו אם מישהו אחר סובל יותר, זה לא ממש משנה את העובדה שאתה מתמודד עם העניינים שלך. לטוב ולרע..

אולי זה טוב לפעמים לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כמו שסם אמרה. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."
- סטיבן צ'בוסקי, 'כמה טוב להיות פרח קיר'.
תשליך
ילדה יושבת על קצה הצוק, מביטה על הגלים שמתנפצים מתחתיה.
היא מחזיקה סידור קטן, כלכך קטן שאפשר לחשוב שאלוהים לא רואה את המילים בתוכו.
'תשליך', היא ממלמלת לעצמה בגיחוך.
'תשליך את כל הכעסים אל המים'.
הדפים נמחצים תחת אגרופה הקפוץ.
'בן אדם, מה לך נרדם.'
היא פוקחת את עיניה לרווחה. מוחה את הדמעות שנקוו בצידי עיניה.
'קום קרא בתחנונים.'
היא נעמדת בחדות, מתנדנדת קלות במקומה.
העיניים אדומות. היא ממלמלת מילים בשקט. מפחדת להעיר את אלה שלא יקומו לעולם. המילים נמחצות תחת ידיה, אך לא משמיעות קול. הן שותקות. בדיוק כמו שהוא שתק כל החיים שלו.
היא נאלמת דום. מחייכת חיוך קטן. "תשליך", היא קוראת. והיא משליכה.

אהובתי

24/05/2017 01:14
tears
אהובתי אוהבת את זה חזק.
כשאנחנו יוצאים היא מתלבשת בנוחות, נעלי בובה לרגליה וסרט בשערה.
כה קטנה ורזה, עלה נידף ברוח, עדינה ושברירית.
אהובתי לא מצליחה להכניס אותו עד הסוף, ולא יכולה לבלוע.
אך היא מפצה על זה בלשונה, מטיילת ומכה, אותה לשון עוקצנית ושנונה.
אהובתי אוהבת את זה פראי. כשרק הכרנו הופתעתי לטובה. 
אהובתי אוהבת את זה חזק, לאזוק ולהיאזק, לנשוך ולהינשך.
לפעמים אני מרגיש כאילו היא פודל זועם ואני צעצוע הלעיסה שלה, ההוא המרוט וההרוס ששוכב בפינה ומחכה לבואה אחרי יום עבודה בו הכלבים בגינת הכלבים שוב התגרו בה במחשבה שבגלל גודלה לא תוכל להחזיר להם.
לאהובתי לקח זמן להתפשט לגמרי במיטה, צלקות הקרב העדינות שלה מתנוססות על גופה כבר שנים.
אהובתי אוהבת את זה חזק, כי פעם הכאב לו נזקקה נגרם על ידה. 
כיום היא נותנת למישהו אחר להזין את ההתמכרות שלה.
אהובתי מסוגלת לספוג הרבה יותר ממה שאני מסוגל לתת לה, בכל המובנים.
אהובתי באה למיטתי בעיקר כשהיא עצובה, בעיקר כשהיא כועסת.
רוצה חזק יותר, רוצה מהר יותר, רוצה זועם יותר מכפי שאני מסוגל לשאת והיא נשארת בתסכולה.
אהובתי לא בוכה. לא לא, היא אולי נראית שברירית אך היא חזקה.
ולפעמים, אחרי ששנינו נופלים ממוטטים על המיטה, אני שומע אותה מחניקה את יבבותיה אל תוך הכרית כשהיא חושבת שנרדמתי.
כשעוד שאלתי, היא תמיד חייכה בסלחנות ואמרה שראתה סרט רומנטי מטופש.
לא לי ולא לאהובתי יש טלוויזיה או מחשב בחדר.
ולפעמים, הייתה לוקחת את העצב שלה צעד אחד קדימה. לפעמים, הייתי רואה אותה מנגבת דמעה בחשאי וממהרת להביט בי בחשש, לוודא שלא ראיתי דבר.
אהובתי אוהבת את הכאב יותר מאשר היא אוהבת אותי. זקוקה לו יותר משהיא זקוקה לי.
אהובתי מתרצת את העונג שלה בהתמכרות לספרים רומנטיים בילדותה, שם קראה על הגבול הדק בין הכאב לעונג.
אך אני ראיתי, אני צפיתי בה עונדת גומייה מגומי על פרק כף ידה, וראיתי, את הסימנים האדומים.
אהובתי חיה בין השפיות לשיגעון, מהלכת בזהירות סביב חייה, סביב הרצון האבדני להסכם הפשרה שלה בינה לבין עצמה.
ואני צפיתי, אני צפיתי בה בעודה עוטה על פניה מסכת אדישות לאחר שעיניה הביעו חרטה, הסימנים הכחולים על גופה וגופי לא תמיד שווים את זה ביום שאחרי.
אהובתי אוהבת את זה חזק, כי פעם הכאב לו נזקקה נגרם על ידה. כיום היא נותנת למישהו אחר להזין את ההתמכרות שלה.
ואני, אני לא אוהב אותה מספיק כדי לא לתת לה את מה שהיא חושבת שהיא צריכה.
edyaרות.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: