שוכבת במיטת בית החולים כמעט שבועיים.
בלי לדעת למה או עד מתי או מה יש לי בכלל, מה גורם לכאב הזה שמכלה אותי, שורף אותי מבפנים, מגיע לכל איבר וכל שריר בלי לפסוח על אף אחד.
כזה שדוקר את החזה, עוצר נשימה, מרתיע בלי להתריע בדיוק כשאף אחד לא רצה שיגיע.
היום אני רציתי קצת למות כי לילה עכשיו, במחלקה כולם ישנים, ואני עם הכאב שלי הולכת יד ביד לעבר השינה הטרופה. הוא לא משחרר את ידי ולא נותן לי לישון.
היום, אחרי הרבה זמן שלא, רציתי קצת לחתוך.
להרגיש את הלהב על ידי בלי לחשוב פעמיים.
ובמקלחת היא מחכה, סכין אחת יפה, לא מפוארת מהסוג היקר, אלא... מהסוג של שבעה שקלים לחבילה.
אני רואה איך היא בנויה, מכירה את העניין, יודעת לפרק אותה בעיניים עצומות בלי לבזבז את הזמן והיא קוראת לי רק לבוא, פגישת מחזור אחת קצרה, ואז תוכלי לחזור בחזרה אל השגרה הקרה שלך.
היום אני רציתי קצת למות כי אף אחד לא מבין, כי זה שורף וזה כואב ואף אחד לא מאמין שאת הלילה מעבירה בבכי בלאו הכי אני תמיד בוכה על הכרית אז מה שונה הפעם בתסריט של חיי.
היום, אחרי הרבה זמן שלא, ראיתי קצת ייאוש.
הרגשתי איך אני כמעט נופלת מהרגליים.
כי גם הרגליים קצת כואבות ואין לי מה לבכות כי הכל פה מלא במוות ומי אני שאתלונן הרי כל אחד פה יותר מסכן ממני.
היום, אחרי הרבה זמן שלא, רציתי קצת לבכות.
ניסיתי, אני נשבעת, לנגב את הדמעות על הלחיים.
אני נשבעת שאנסה להחזיק פה מעמד, אפילו שאני מרגישה ככ לבד
כואב לי עכשיו אך כלום לא מעביר את הכאב הזה שנהיה ברור לי ממש כמו אוויר ונגמר לי האוויר וקשה לי קצת לנשום אני בסך הכל רוצה לישון ולו לדקה.
;){kind=link}