עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בת עשרים (אמלה!). שאפתי לשמונה עשרה, עכשיו נותרה רק השאיפה לקץ.
למה כתיבה? כי מילים מזמן הפסיקו להשפיע.
יצור מאוד חום. עיניים חומות, שיער חום.
אל תנסו לעזור לי אני יודעת לטעות לבד.

אומרים לי שהחיים חישלו אותי, אני חושבת שהם הרסו אותי לאט לאט עד שנאלצתי לקום ולתקן את עצמי.

ילדה? נערה? עדיין לא החלטתי.
תחליטו אתם.
חברים
snow white
נושאים
הכל נגמר

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר."
Before I'll die
•  למצוא עבודה ✔
•  להוציא ספר
•  לצפות בגשם מטאורים
•  להתאהב ✔
•  ללמוד לצלם
•  לשחות בעירום ✔
•  לטוס לירח
•  לגור בצפון
•  ללכת את שביל ישראל
•  לאבד את הביתולין ✔
•  להיות מי שאני רוצה
?Who am I

לפעמים הייתי רוצה להיות בלתי נראית.
ולפעמים החלום הזה באמת מתגשם.
כשאתה הולך ברחובות בתל אביב, אתה בלתי נראה. כולם ממהרים לאיזשהו מקום לא נודע, ואתה עוצר ותוהה לאן כל אחד הולך. הביתה? לעבודה? או שאין להם לאן ללכת והם רק הולכים בלי כיוון ממש ומחכים שהאדמה תבלע אותם?

'מי אני', זו שאלה גדולה. הלוואי והייתי יכולה לענות עליה כש, בעצם, אני עוד שואלת את עצמי.
אני עוד נערה. עיניים חומות, שער חום. לא גבוהה מידי, לא נמוכה מידי. לא רזה מידי, לא שמנה מידי. לא יפה וגם לא מכוערת. לא מיוחדת. לא חכמה במיוחד. ממוצעת.
חיה בבית ממוצע, עם הורים ממוצעים בשכונה ממוצעת ביישוב ממוצע עם חיים ממוצעים.
לא מתעניינת בהרבה דברים, לא בחורה להכיר להורים.
לא יודעת עוד מה היא רוצה מהחיים שלה.
לפעמים שקטה, לפעמים רעשנית.
לפעמים אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים מעדיפה לשתוק.
מדברת הרבה ואומרת מעט.
לפעמים מהורהרת מידי. לפעמים ריקנית.
כשמקשיבים אפשר לשמוע ולהבין.
רק עוד נערה שכותבת על ההרס העצמי שלה.

"מי נמצא מאחוריי הקלעים?
מי מכוון את המצלמה, צועק אקשן ונעמד בצד כשמבט מהורהר על פניו?
מי דואג שהכל ילך כמו שצריך, המשחק יהיה חלק, בטבעיות, בנינוחות?
ולמי הוא משקר?
מי עומד מאחורי מסך הקולנוע, אני יכולה להגיד.
אבל מי עומד מאחורי הקלעים שלך?
אלוהים? הוא ממשי? הוא אמיתי?
מי מגולל את הסרט, דואג שהוא ימשיך להיות מוקרן?
ולמה על מסכי ענק? מתי בני אדם יסתפקו במועט, לעזאזל?
מי החליט שהסרט שלך יהיה ארוך, או קצר, או השד יודע מה
מי מושך בחוטים?
ולמה זה לא אתה?" -נקודה למחשבה.

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר." -TR
חומות
"ובלילה ישנתי, שינה נטולת חלומות
בזמן שהם שברו לי את כל החומות
את אותן החומות שבניתי בכוחות עצמי
וכשהתעוררתי גיליתי שאני מתבוססת בדמי."
my e-mail
למי שצריך, להערות, הארות, עצות או סתם שעמום,
lonley14@walla.com
וכן, אני יודעת שלא כותבים ככה lonely, זה היה ממש מאוחר בלילה וכבר אי אפשר לשנות.
אשתדל לענות בהקדם
כמה טוב להיות פרח קיר
"אני מניח שאנחנו מי שאנחנו בגלל המון סיבות. ואולי לעולם לא נדע חלק גדול מהן. אנחנו עדיין יכולים לבחור לאן אנחנו ממשיכים משם. אנחנו עדיין יכולים לעשות כל מיני דברים. ואנחנו יכולים לנסות להרגיש טוב עם זה.
אני חושב שאם אי פעם יהיו לי ילדים ומישהו ירגיז אותם, אני לא אגיד להם שאנשים בסין גוועים ברעב או משהו בסגנון הזה, כי זה לא ישנה את העובדה שהם כועסים. ואפילו אם מישהו אחר סובל יותר, זה לא ממש משנה את העובדה שאתה מתמודד עם העניינים שלך. לטוב ולרע..

אולי זה טוב לפעמים לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כמו שסם אמרה. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."
- סטיבן צ'בוסקי, 'כמה טוב להיות פרח קיר'.
תשליך
ילדה יושבת על קצה הצוק, מביטה על הגלים שמתנפצים מתחתיה.
היא מחזיקה סידור קטן, כלכך קטן שאפשר לחשוב שאלוהים לא רואה את המילים בתוכו.
'תשליך', היא ממלמלת לעצמה בגיחוך.
'תשליך את כל הכעסים אל המים'.
הדפים נמחצים תחת אגרופה הקפוץ.
'בן אדם, מה לך נרדם.'
היא פוקחת את עיניה לרווחה. מוחה את הדמעות שנקוו בצידי עיניה.
'קום קרא בתחנונים.'
היא נעמדת בחדות, מתנדנדת קלות במקומה.
העיניים אדומות. היא ממלמלת מילים בשקט. מפחדת להעיר את אלה שלא יקומו לעולם. המילים נמחצות תחת ידיה, אך לא משמיעות קול. הן שותקות. בדיוק כמו שהוא שתק כל החיים שלו.
היא נאלמת דום. מחייכת חיוך קטן. "תשליך", היא קוראת. והיא משליכה.

מתפרק

29/01/2017 01:50
tears
אני פתטית. ואני יודעת את זה. 
אני יודעת שאני נמנעת מעימותים, יודעת שאני מאבדת את הסבלנות לעתים קרובות מדי. 
אני מרגישה שאני מתפרקת. כי הכל הולך כמו שצריך אבל שום דבר לא מתקדם לכיוון הנכון. 
אני מרגישה את הצורך לפרוק. אבל מרגישה כאילו אין אף אחד שאוכל לדבר איתו עכשיו. 
כי אצלה הכל בסדר, ואני לא רוצה להכניס אותה שוב למחשבות מהסוג הזה. 
אצל הזאת המשפחה מתפרקת, וזה יותר מדי עבורה. 
להיא לא אלך, כי היא שקועה עד מעל לראש בבעיות שלה עכשיו, והיא עוברת מלא. 
האחרת באמצע משבר גיל ההתבגרות. 
עם הזאת שגרה קרוב לא אוכל לדבר כי ככ הרבה זמן לא דיברנו ולא פייר מצידי לדבר איתה רק כאשר אני צריכה משהו. 
וההוא לא מסוגל להבין. 
לאחות אני לא יכולה לפנות כי היא רחוקה, ולשנייה יש גירושים על הראש. השלישית לא תוכל לעזור. 
להורים אני לא אפנה, כי הם פשוט ידאגו יותר מדי. יחפרו יותר מדי. ישאלו יותר מדי. 
אז נשארתם אתם. 
הקוראים האנונימיים והבלתי נראים שנמצאים שם לקרוא אבל לעולם לא יוכלו להבין אותי כמו מישהו שמכיר אותי מקרוב. 
מרגישה את הצורך בפורקן זורם לי בדם, מעקצץ לי בזרוע, בוורידים. 
אבל לא. חתכתי כבר פעמיים החודש אחרי שנשבעתי לעצמי שלא, וזה לא עוזר. 
זה לא עובר. 
גיליתי שאני חרא של בן אדם. 
כולם אומרים את זה בזמן האחרון ואני מתחילה להבין שזה נכון. 
אני פוגעת באנשים. אני מתרברבת על ההצלחות האישיות שלי, בין אם זה בלימודים או ביחסים שלי עם בני המין השני. 
זו לא הצלחה. זה כישלון. 
אני כלבה. ואמרו לי את זה כמה פעמים החודש. אני לוקחת מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, את מי שאני רוצה, בלי לחשוב על ההשלכות ובמי זה פוגע בדרך. 
אני מפלרטטת עם קראשים של חברות, אני עושה יותר מזה. 
אני פוגעת לאנשים בנקודות הרגישות שלהם ומנצלת את זה לטובתי. 
אני מאשימה את המצב. ואת הדיכאון. 
אבל זה לא. לא המצב ולא הרגשות ולא הייאוש ולא הדיכאון, זאת אני. 
מרגישה כאילו השתניתי בלי היכר אבל נותרתי אותו הדבר. 
נהייתי אדם שונה אבל דומה מאז הכרתי את בני המין השני. 
מנצלת אותם כדי לשכוח, ואז זורקת כאילו היו פיסת זבל, ולא בן אנוש עם רגשות ומחשבות. 
אז כן. אני מרגישה שהכל מתפרק. 
מרגישה את הרצון לרזות מחלחל שוב לראשי ואת הדמעות מדגדגות לי בקצה העיניים.
אז אני רוצה לבכות, אבל מרגישה שזה פתטי. רוצה לחתוך, אבל יודעת שזה אסור. רוצה להקיא. ולא רק מעצמי. 
אני פתטית. ואני יודעת את זה. 
אבל אין לי כוח לנסות לסדר שוב את הכל. 
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה: