אז מה. נכתוב שוב על אהבה?
או שנתבכיין הפעם על המצב עם ההורים.
או העובדה שאני כבר לא עובדת אז אין לי שקל על התחת.
נשאיר בצד את המצב הבריאותי של סבא ואת המצב הכלכלי הירוד של ההורים,
העומס בלימודים והעובדה שהמערכת החיסונית שלי שוב קורסת.
לא, אני לא אכתוב על הדיכאון שמחלחל עמוק מתוך המקום שבו קברתי אותו, עמוק בתוך הראש, ולא אכתוב על הריחוק מההורים.
ולא על ההרס העצמי שלי, הפחד הבלתי נתפס הזה שמישהו יאהב אותי.
שיש מישהו שם שאוהב אותי.
ולא מתבייש להגיד את זה.
לא, אני לא אכתוב על יום ההולדת שעבר ואף אחד מהמשפחה לא ידע עד שהפייסבוק גילה להם, ולא אכתוב על הזכרונות מסבתא.
לא אכתוב שהכל מתערבב והימים עוברים ואיפה אני בתוך כל הבלגן הזה.
לא אכתוב שרק היום הבנתי באמת שאני כבר לא בתולה,שנתתי את בתוליי למניאק, ולא אבכה על חיי הכושלים.
אני לא אכתוב על הקפה שנהיה מר יותר מבוקר לבוקר ובטח שלא אתבאס שאין לי זמן לנשום.
לא אחשוב על אחי שרחוק ממני אלפי קילומטרים ולא על הבחור האחרון ששברתי לו את הלב.
אני לא אכתוב על כלום.
אבל אכתוב על הכל.
;){kind=link}