חמוש בתפילין, הוא יצא לשדה הקרב.
מביט למוות בלבן של העיניים.
בבגדים קרועים, מגואלים בדם
הוא הלך עד הסוף ונלחם בשיניים.
חמוש באמונה, הוא צעד בראש מורם.
עם פנים שחורות הוא צעד בגיהינום.
שמע אללה אכבר מרחוק
והיה גאה על שהגיע עד הלום.
על המתים הוא לא מספר,
והחיוך שלו נעלם.
על מה שהיה בשדה הקרב
הוא לא ידבר לעולם.
והחבורות שעל גופו
עוד ייעלמו ביום אחד.
אך מאז שחזר מעזה
הוא סגור ומפוחד.
חמוש ברובה, הוא הגן על אזרחים.
צעק בערבית שיצאו מהבתים.
כשעוד בית התפוצץ הוא נשכב על הרצפה
נאנח שלא התחבאו במקלטים.
חמוש בנחישות, הוא קפץ לתוך הטנק.
צפה במחבלים נופלים כמו זבובים.
הריע כשעוד טיל התנפץ מעל ראשם
ולא היה אכפת לו מה כל השאר חושבים.
על הנופלים הוא לא מספר,
והצחוק שלו נעלם.
על מה שקרה בשדה הקרב
הוא לא ידבר לעולם.
והחבורות שעל גופו
עוד ייעלמו ביום אחד
אך מאז שחזר מעזה
הוא לא עליז ומיוחד.
חמוש בכעס, הוא דימם על האספלט.
בתנאים לא תנאים הוא יצא למלחמה.
וכשהחבר נפל, עוד הרוג של הצבא
נאלץ להמשיך הלאה בדממה.
חמוש במדים, הוא נע קדימה עם כולם.
על הארץ הוא יגן עד שיגשים את החלום.
ברחובות הוא דרך על גופות של ילדים
אך החליט שלא ייכנע עד שליבו יפסיק לפעום.
על הדם הוא לא מספר,
והאור שלו נעלם.
על מה שראה בשדה הקרב
הוא לא ידבר לעולם.
המפקד שיבח
על כך שהיה כה צייתן.
אך מאז שחזר מעזה
הוא לא חזק כצוק איתן.
את הדם והצרחות הוא לא ישכח
וגם את הרחובות בהם צעד.
את המדים ישרוף באש
ואת הצלקות ינצור לעד.
;){kind=link}