כשאני מקבלת את ההודעה שלה, בשנייה הראשונה אני נכנסת להלם.
אבל כמו כל פעם, אני מנותקת רגשית.
אבל אז אני מתחילה להבין את גודל מה שהיא עשתה..
ואני לא רוצה לקום בבוקר ולגלות שהיא לא פה יותר.
אז אני מתקשרת אליה. בוכה לה בפלאפון. בהיסטריה.
אני נואשת. היא לא מקשיבה לי. אני לא יודעת מה לעשות. לשתוק? לבלוע? לספר?
איך ממשיכים מכאן הלאה?
ואז אני נכנסת ללחץ. לחץ רציני. אני כל כך נואשת שאני מאיימת. אם את לא נותנת לי את המספר שלה אני לוקחת גם.
אני מנתקת לה והולכת הביתה.
היא מנסה להתקשר.
אני לא עונה בפעם הראשונה. גם לא בשנייה. ואז היא שולחת הודעה.
בפעם השלישית אני עונה לה.
"בסדר." היא אומרת, והקול שלה צלול לגמרי. "אני אתן לך את המספר שלה."
אני בוכה בהיסטריה. אבא ואחי דואגים. אני בורחת החוצה. הם באים אחרי. אני רוצה לצרוח שיעזבו אותי.
אבל אסור, לילה. יש שכנים.
הוא לא מסכים לעזוב אותי אלא אם כן אני מבטיחה להישאר במקום.
אין לי ברירה. אני מטלפנת אליה, אחי במרחק מטר ממני.
"שלום." היא עונה לי. "שלום, ****? זאת ****, חברה של הבת שלך. מה שלומך?"
"בסדר," היא עונה לי. "אני דואגת לה." אני מייבבת והקול שלי נשבר טיפה.
"מה קרה? למה את דואגת? בואי תשתפי אותי." היא אומרת והקול שלה כל כך ברור, כל כך חלק. זאת רק אני שנשברת.
"היא בלעה כדורים."
היא נשנקת מעט.
"בואי תספרי לי מה את יודעת" ובגלל הקול הזה, אני מספרת.
אני לא רוצה שהיא תמות.
היא אומרת לי תודה רבה, והקול שלה סדוק. היא נשמעת כאילו שייפו את מיתרי הקול שלה עם נייר זכוכית.
מה שקרה לי בעצם.
אני בוכה בוכה בוכה בוכה ואני לא מצליחה להפסיק.
אח שלי מרים אותי מהרצפה. אני מועדת.
"תבכי בחדר שלי" הוא אומר, ואני לא מצליחה לסרב.
אני בוכה בוכה בוכה
אני מפחדת שהרטבתי לו את הכרית.
אני נועלת את עצמי בשירותים. הרגל שלי מקפצת בעצבנות
ואני בוכה בוכה בוכה, מתפלאת שנשארו לי דמעות בכלל
אני עוברת לסלון. רק שם יש מטען, ואני חייבת לדבר אתה
היא אומרת שהיא לא שונאת אותי. שהיא מבינה. אבל אני יודעת שבהמשך היא עוד תשנא אותי
כבר שלוש בלילה. אני זורקת את הפלאפון על השולחן. אבא מסתכל עליי בדאגה
אני אומרת לו שהכל בסדר. שילך לישון.
הוא הולך.
אבל נשאר בצללים. לא ידעתי שהוא שם.
ואני לא מצליחה להפסיק את הדמעות.
אני נשכבת בתנוחת עובר. הבטן כואבת לי. ואני בוכה בוכה בוכה כמו תינוקת
אני מתיישבת
אני לא מצליחה לנשום
ואני מתנשמת
מהר מהר מהר מהר מהר מהר מהר מהר מהר
אני תוהה אם אפשר לקבל התקף לב בגיל ארבע עשרה
והלב שלי דופק דופק דופק והנשימות שלי קצרות קצרות קצרות ואין לי אוויר ואני רואה שחור ואני חושבת שאני עומדת להתעלף
ואבא מגיע אליי. הוא עמד כל הזמן בצד
"שתיים זה יותר מידי" אני ממלמלת.
"כבר טיפלתי בזה. הכל בסדר. סיפרתי לאמא שלה והכל בסדר, היא מטפלת בזה"
"אני לא יכולה לתת לה למות"
הוא אומר שאני לא יכולה לסחוב את זה עליי
אני אומרת שאני לא יכולה להשאיר אותן לבד, אבל רק בראש
הוא לא שומע
אני אומרת לו ללכת
הוא שואל אם להעיר את אמא
אני אומרת "לא" תקיף
הוא מתייאש בסוף וחוזר לישון
ואני לא מצליחה לנשום.
;){kind=link}