כשאת גדלה בבית עם עוד ארבעה אחים גדולים ממך, קל מאוד להיטמע בקהל.
כשאת חיה בבית שבו לכל אחד יש את השריטה שלו, את מתרגלת לכך שלא ישימו לב אלייך.
את צועדת בשקט בלילה אל המחשב, כשכולם ישנים, כי כשאת ערה זה הרי ברור שהגיל קובע.
כשאת חיה בבית שבו יש להורים הרבה דברים שמעסיקים אותם, את אפס. את אוויר.
ומה לא תעשי בשביל לזכות בקצת תשומת לב.
תחתכי? הם יאמינו שזאת רק תקופה שתעבור.
לא תאכלי? הם יצעקו, יגידו שהם יאשפזו אותך אם תמשיכי ככה.
תבואי בטענות שכואב לך? הם ימצאו סיבה לכך שאת רק מחפשת תשומת לב וישלחו אותך למיטה עם כדור וחצי של אופטלגין, מקלחת ארוכה ואולי תה חם. שדרך אגב, תאלצי להכין לעצמך.
אבל כמו כלבלב שרק מגן על הטריטוריה שלו, הם יודעים רק לנבוח.
הם יודעים לדבר. והם מדברים. אין פלא שאני שותקת.
כי כשאת חיה בבית עם עוד ארבעה אחים גדולים ממך, לכל אחד יש יותר צרות מהשני, הקול שלך לא נחשב.
אף אחד לא יקשיב לך.
הם רק יגלגלו את העיניים, ימלמלו משהו כמו "גיל הטיפש-עשרה, לכו תבינו..", וישלחו אותך לחדר, להירגע קצת.
כאילו את זאת שצריכה להירגע.
כשאת חיה בבית שבו הקשיים הכלכליים מעסיקים את ההורים שלך יותר מאשר איך את מרגישה, את משתדלת להשלים עם זה.
בואו נגיד שזה לא הדבר הכי פשוט בעולם.
את משתדלת להאמין שיום אחד משהו בלב שלהם יזוז מעט, שהם ישימו לב שזה לא נורמלי.
הרי כשאני רמזתי ליועצת שהייתי רוצה למות, הם צעקו עליי, בכל דרך אפשרית, שזה לא נורמלי.
אני לא נורמלית. הבת שלהם משוגעת. קוקו. משהו הסתובב לה בראש.
ואיך לא?
כשאת חיה בבית שיש בו אחות רגישה יותר מהאחרים, את כבר יודעת מראש, שהמלחמה הזאת? - אבודה מראש.
אבל זה שאני לא נותנת לאחרים לראות אותי בוכה לא אומר שאין לי רגשות.
כי ברגע שנריב, אמא ישר תצא להגנתה. הרי איך לא? היא האור של הבית.
האור בקצה המנהרה. האחת שעוד הולכת בדרך המלך. הבת החביבה. היחידה שעוד השתדלה בבית הספר ולא זרקה את הלימודים שלה לפח, כמו שכל השאר עשו. אה, סליחה. שכחתי את האחות הכי גדולה. מצטערת, אמא.
כשאת חיה בבית שבו היחידים שדואגים לך הם האחים שלך, את לומדת להתנתק רגשית.
לא, את לא בוכה. את לא תבכי לידם. את לא תספרי להם. את לא תפתחי את הפה.
וכשהם יגידו שאת לא מדברת אתם מספיק, לא משתפת, את לא תאבדי את זה. לא תגידי שהם לא שואלים.
כי הם שאלו. הם רצו לדעת. פעם, כשעוד חשבו שיש תקווה.
אבל הקור בעיניים שלך הרחיק אותם רחוק ממך. הם פונים אלייך רק כשהם צריכים משהו.
כשאת חיה בבית שבו ההורים שלך וויתרו עלייך, את מאבדת כל תקווה שמשהו ישתנה.
ואחר כך העובדת הסוציאלית שואלת למה את רוצה לעבור לפנימיה.
וכשאת עונה שאת רוצה התחלה חדשה, היא שואלת למה. חוקרת. מנסה לחלץ מידע מתשובה שהיא חושבת שחבויה בה משמעות נסתרת.
כשאת חיה בבית כזה, את בלתי נראית.
ואין לך ברירה, אלא לבלוע את הגוש שעומד לך בגרון ולהמשיך הלאה.
"את בלתי נראית."
;){kind=link}