עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בת שבע עשרה. שואפת לשמונה עשרה. שואפת למוות.
למה כתיבה? כי מילים מזמן הפסיקו להשפיע.
יצור מאוד חום. עיניים חומות, שיער חום.
אל תנסו לעזור לי אני יודעת לטעות לבד.

אומרים לי שהחיים חישלו אותי, אני חושבת שהם הרסו אותי לאט לאט עד שנאלצתי לקום ולתקן את עצמי.

ילדה? נערה? עדיין לא החלטתי.
תחליטו אתם.
נושאים
הכל נגמר

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר."
Before I'll die
•  למצוא עבודה ✔
•  להוציא ספר
•  לצפות בגשם מטאורים
•  להתאהב
•  ללמוד לצלם
•  לשחות בעירום ✔
•  לטוס לירח
•  לגור בצפון
•  ללכת את שביל ישראל
•  לאבד את הביתולין ✔
•  להיות מי שאני רוצה
?Who am I

לפעמים הייתי רוצה להיות בלתי נראית.
ולפעמים החלום הזה באמת מתגשם.
כשאתה הולך ברחובות בתל אביב, אתה בלתי נראה. כולם ממהרים לאיזשהו מקום לא נודע, ואתה עוצר ותוהה לאן כל אחד הולך. הביתה? לעבודה? או שאין להם לאן ללכת והם רק הולכים בלי כיוון ממש ומחכים שהאדמה תבלע אותם?

'מי אני', זו שאלה גדולה. הלוואי והייתי יכולה לענות עליה כש, בעצם, אני עוד שואלת את עצמי.
אני עוד נערה. עיניים חומות, שער חום. לא גבוהה מידי, לא נמוכה מידי. לא רזה מידי, לא שמנה מידי. לא יפה וגם לא מכוערת. לא מיוחדת. לא חכמה במיוחד. ממוצעת.
חיה בבית ממוצע, עם הורים ממוצעים בשכונה ממוצעת ביישוב ממוצע עם חיים ממוצעים.
לא מתעניינת בהרבה דברים, לא בחורה להכיר להורים.
לא יודעת עוד מה היא רוצה מהחיים שלה.
לפעמים שקטה, לפעמים רעשנית.
לפעמים אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים מעדיפה לשתוק.
מדברת הרבה ואומרת מעט.
לפעמים מהורהרת מידי. לפעמים ריקנית.
כשמקשיבים אפשר לשמוע ולהבין.
רק עוד נערה שכותבת על ההרס העצמי שלה.

"מי נמצא מאחוריי הקלעים?
מי מכוון את המצלמה, צועק אקשן ונעמד בצד כשמבט מהורהר על פניו?
מי דואג שהכל ילך כמו שצריך, המשחק יהיה חלק, בטבעיות, בנינוחות?
ולמי הוא משקר?
מי עומד מאחורי מסך הקולנוע, אני יכולה להגיד.
אבל מי עומד מאחורי הקלעים שלך?
אלוהים? הוא ממשי? הוא אמיתי?
מי מגולל את הסרט, דואג שהוא ימשיך להיות מוקרן?
ולמה על מסכי ענק? מתי בני אדם יסתפקו במועט, לעזאזל?
מי החליט שהסרט שלך יהיה ארוך, או קצר, או השד יודע מה
מי מושך בחוטים?
ולמה זה לא אתה?" -נקודה למחשבה.

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר." -TR
חומות
"ובלילה ישנתי, שינה נטולת חלומות
בזמן שהם שברו לי את כל החומות
את אותן החומות שבניתי בכוחות עצמי
וכשהתעוררתי גיליתי שאני מתבוססת בדמי."
my e-mail
למי שצריך, להערות, הארות, עצות או סתם שעמום,
lonley14@walla.com
וכן, אני יודעת שלא כותבים ככה lonely, זה היה ממש מאוחר בלילה וכבר אי אפשר לשנות.
אשתדל לענות בהקדם
כמה טוב להיות פרח קיר
"אני מניח שאנחנו מי שאנחנו בגלל המון סיבות. ואולי לעולם לא נדע חלק גדול מהן. אנחנו עדיין יכולים לבחור לאן אנחנו ממשיכים משם. אנחנו עדיין יכולים לעשות כל מיני דברים. ואנחנו יכולים לנסות להרגיש טוב עם זה.
אני חושב שאם אי פעם יהיו לי ילדים ומישהו ירגיז אותם, אני לא אגיד להם שאנשים בסין גוועים ברעב או משהו בסגנון הזה, כי זה לא ישנה את העובדה שהם כועסים. ואפילו אם מישהו אחר סובל יותר, זה לא ממש משנה את העובדה שאתה מתמודד עם העניינים שלך. לטוב ולרע..

אולי זה טוב לפעמים לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כמו שסם אמרה. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."
- סטיבן צ'בוסקי, 'כמה טוב להיות פרח קיר'.
תשליך
ילדה יושבת על קצה הצוק, מביטה על הגלים שמתנפצים מתחתיה.
היא מחזיקה סידור קטן, כלכך קטן שאפשר לחשוב שאלוהים לא רואה את המילים בתוכו.
'תשליך', היא ממלמלת לעצמה בגיחוך.
'תשליך את כל הכעסים אל המים'.
הדפים נמחצים תחת אגרופה הקפוץ.
'בן אדם, מה לך נרדם.'
היא פוקחת את עיניה לרווחה. מוחה את הדמעות שנקוו בצידי עיניה.
'קום קרא בתחנונים.'
היא נעמדת בחדות, מתנדנדת קלות במקומה.
העיניים אדומות. היא ממלמלת מילים בשקט. מפחדת להעיר את אלה שלא יקומו לעולם. המילים נמחצות תחת ידיה, אך לא משמיעות קול. הן שותקות. בדיוק כמו שהוא שתק כל החיים שלו.
היא נאלמת דום. מחייכת חיוך קטן. "תשליך", היא קוראת. והיא משליכה.
אח גדול
05/12/2017 16:19
tears
מחר אתה הבטחת שתחזור.
אתה זוכר את ההבטחה הזו אי שם במרומי השמיים? או על אדמה זרה בין הנשים, בחורה ללילה הזה ומחר תשמח לשתיים.
אתה אמרת כי הולך אתה לשנה שנתיים, 
גג שלוש.
ובנתיים פה בארץ אני אוחזת בשיניים
את הבגדים שלך, את המזכרות הישנות שלך, את ריח האוכל על הכיריים.
מחר אתה הבטחת שתחזור, אח גדול.
ואני האמנתי שהפעם, אולי הפעם אתה יכול
להישאר במקום אחד.
עם חיוך על השפתיים וידיים רועדות עמדתי על סף הדלת וחיכיתי לרגע, שבו תחזיר לי את הכל.
תחזיר את המציאות שצבעת במכחול, 
את המשענת שהיית, שלא אוכל ליפול.
גרמת לי לאכול את השקרים שלך בצורה עיוורת, לא השארת לא מלח ולא מסר על החול.
מחר אתה הבטחת שתחזור, אתה זוכר?
בתמימות ילדותית האמנתי שהפעם תישאר
לא רציתי לחשוב שאח שלי ישקר.
השארת געגוע, כמה תרופות ותמונות על המקרר.
לאן אתה ממהר?
רוצה לטרוף את העולם אבל העולם שלך נמצא איתי בין השורות, אתה החלטת לשחרר.
אותנו. ואותי. 
מחר הבטחת שתחזור. אתה היית למשענת 
היית יד מנחמת וחיוך עקום שמיישר את ההדורים במשפחה המתפרקת
שולח תמונות נופים אך לא של ילדותך, גורם לי, כל פעם מחדש, להרגיש מטומטמת.
בת ארבע עשרה הייתי כשהלכת בלי לחשוב, לקחת את אדישותי המאופקת.
ולפעמים, נשכבתי בחדר שלך ובכיתי בשקט.
ובפעם הבאה שתבוא לבקר,
אקווה שהפעם, אולי הפעם. תחליט להישאר. 
0 תגובות
שמונה שנים
29/11/2017 16:01
tears
סבתא
שמונה שנים עברו מאז ואני נותרתי בלי מילים
אין בראשי חרוזים שיתארו את הכאב או הגעגוע
אין דרך לפשט את ההרגשה של הכלום
אין דרך חזרה. 
שמונה שנים עברו, את עדיין על הקיר
עטופה בשכבות של זכוכית, עץ וזיכרון 
עטופה בשכבות של שעווה, פתיל ולהבה 
ורק כמה דמעות.
שמונה שנים עברו ואת הקבר שלך עדיין לא ביקרתי
סלחי לי שלא הייתי מסוגלת לעבור שם
סלחי לי שנשארת רק גוש של אבן וקצת אדמה
אני לא מצליחה לזכור.
שמונה שנים עברו ושכחתי את קולך
שכחתי את עינייך שמביטות בי בדאגה 
שכחתי את שפתייך שמחייכות אליי באהבה
שכחתי את הכל.
שמונה שנים עברו ואני כבר נקראת "נערה"
סלחי לי שהמשכתי הלאה בלעדייך
סלחי לי ששכחתי את פנייך
אך עדיין יש תמונה.
0 תגובות
מחר
28/11/2017 01:06
tears
מחר, בשעה שתיים עשרה בצהריים, אחזור לבית החולים. מחר, בשעה שתיים עשרה בצהריים, אעבור את הבדיקה לה אני מחכה כבר יותר מחמישה חודשים
אולי אקבל סופסוף תשובות, אולי אצא עם עוד יותר שאלות, אולי אדע באותו הרגע מה לא בסדר ואולי אשאר אם ימצאו דבר מחשיד
רק מחר, בערך בשתיים בצהריים, אדע סופסוף מה קורה בגופי.
לאחר אשפוז של שבועיים באפריל האחרון אולי אקבל את התשובה
לא יודעת מה אני מעדיפה
שימצאו איזה כיב או גוש או אפילו סתם שריטה, 
או שלא ימצאו דבר.
על כל השאלות האלו אקבל תשובה מחר.
תראו מה זה, גם כשאני לא מנסה יוצאים לי חרוזים..
אבל מחר. אני חוששת, אם אגיד את האמת
חוששת לקבל תשובה תקינה, אפילו לבנתיים, עד שיחזרו התוצאות מהביופסיה שיקחו, אך גם חוששת לקבל תשובה לא-תקינה, ומשם ההידרדרות תהיה מהירה..
לא יודעת מה לחשוב. אין לי אינטואיציות טובות בדר"כ אך האמת שהפעם לא הרגשתי דבר 
אם זה טוב או אם זה רע, מה בכלל מתחולל עמוק שם בבטן?
אם אקבל תשובה תקינה, ארגיש לבטח כי כל המאמצים עד כה היו לשווא. אולי כלל לא סבלתי והכאב היה בראשי עד עכשיו?
אולי תפסתי מיטה של ילד שבאמת היה צריך אותה באותו הזמן?
או שעדיף שיגלו משהו שהעין לא יכולה לראות. 
כי אז אולי יהיו לי כמה תשובות לשאלות, אולי הרופאים יבקשו סופסוף סליחה.
כי כשאני שכבתי שמה, מיואשת ולא מתפקדת, הם זרקו השערות על הפרעות אכילה, כאבים פסיכולוגיים.
דרך מעודנת להגיד שאני עושה את עצמי חולה.

אך עזבו את זה עכשיו.
כי מחר, מחר סופסוף אדע. 
ואוכל לחזור לחיות את החיים שלי באנחת רווחה.
1 תגובות
הבית הריק
09/11/2017 00:08
tears
להגיע הביתה לריק הזה 
שגורם לך להרגיש שלמה ושבורה באותה נשימה
ההרגשה הזו, שהדמעות רוצות לצאת
אין לך חדר לבכות בו.
ולא בגלל משהו רע, שיישאר פה תמיד מצידי 
אני רק רוצה מקום בו אוכל להתפרק.
להגיע הביתה לריק הזה
בו לכולם אכפת אך אף אחד לא מראה זאת,
ידברו איתך רק אם הגעת מאוחר או לא אמרת להתראות בבוקר.
להגיע הביתה לריק הזה
בו אין אמא אך יש אימה שמסתובבת בין הרגליים
נועצת מבטים, זורקת עקיצות, שולפת חרבות
בו יש אבא אך יש גם איבה בין השיניים
שמחייכות לעברך בתמימות מעושה 
להגיע הביתה לריק הזה
עם האלכוהול הזורם בדמי, הווריד הפועם בראשי
מסרב להרפות, מסרב להאט
ואני, נותר לי רק הפתקים בפלאפון והעט
שמחכה בחדר שאינו שלי כרגע.
לחזור הביתה לריק הזה 
לחזור.. לחזור למבנה בו יש הכל אך אין בו כלום
לחזור למראה מכוסת האדים 
והאף המאדים 
מול האדים המכוונים, שלא אראה את הכאב.
להגיע הביתה לריק הזה.
לפחות עכשיו הם יודעים למה אני מתקלחת כלכך הרבה זמן.
0 תגובות
הלילה
30/10/2017 23:02
tears
בוא נעשה קצת שטויות הלילה.
אתה תשתמש בגופי ואני בהסחת הדעת שאתה
בוא נשתכר כמו מבוגרים הלילה. 
נשב על וויסקי טוב, נבכה רק כשייגמר
נסווה את הדמעות בצחוק שיכור
נחרוק את השיניים.
בוא נלך קצת לאיבוד הלילה.
נהרוס קצת את הנפש, לא נחשוב על השלכות
נשליך את ההיגיון דרך החלון
נאוורר את החיים שלנו.
בוא נשכח את עצמנו הלילה.
אתה תשקע בגופי ואני בריח שלך, שמזכיר לי נשכחות
נרגיש בטוחים בין השמיים ללשון.
בוא נשתוק קצת יותר מדי הלילה.
ניתן לרגש לשקוע, לאדישות לתפוס מקומה
נחיה כאילו זה הלילה האחרון שלנו
אבודים בין הכוכבים, מחפשים את המשמעות
אתה תשתמש בנוכחותי כדי לשכוח אותה ואני בך כדי להיזכר ברעש שהוא 
בוא נעשה קצת שטויות הלילה.
נשלם רק בבוקר שאחרי.
1 תגובות
יותר
26/10/2017 01:22
tears
דברי איתי יותר
דברי על השדים ועל רגשות האשם
דברי על היין בצבע הדם
דברי על הדם המטפטף אל הרצפה
דברי על אכזבה.
רק דברי איתי יותר
דברי על העצב ועל הקושי לישון
דברי על הפחד ודברי על דיכאון
דברי על דיכאון שמעצים את הרעש
דברי על כעס.
רק... דברי איתי יותר
דברי על רגשות או חסרונם בכלל
דברי על הקשה וגם על הקל
דברי על "לא למות" היום
מה גרם לך לפגוע פתאום.
בעצמך.
רק דברי איתי..
יותר.
1 תגובות
לא נוגעת
23/10/2017 22:44
tears
שירים
נוגעת-לא-נוגעת
ניגשת-לא-ניגשת
מתחבטת 

ישבת מולי היום
מתנדנדת על סף תהום
נוגעת-לא-נוגעת
משתגעת, משתגעת
לא בוכה.

יודעת-לא-יודעת
זוכרת, לא שוכחת
מחכה לשאגה 
זמן רב הייתה בי דאגה
שותה, שותה
לא עונה.

פוגעת-לא-פוגעת
מפחדת, לא סולחת 
מחכה לפתרון 
מה נעשה עם דיכאון
שומעת-לא-שומעת
אבודה.
0 תגובות
שונאת קצת
27/09/2017 00:39
tears
אמא
אני שונאת אותך קצת.
בין העקיצות השקטות, בין האטימות הכבדה. בין השקט בעיקר, בין הדממה.
אני שונאת אותך בין המילים הקשות, בין הדמעות והאכזבות, בין הריבים והצעקות.
אני שונאת אותך קצת.
בין המשמעת הכבדה, בין הצלחה לאכזבה, בין חתך על היד לבין צלחת ריקה.
אני שונאת אותך בין הילדותיות המביישת, האדישות המתבקשת, בין האישור לביטול ובין המוזיקה הרועשת.
אני שונאת אותך קצת.
בין ההתחנפות המזויפת, בין הדאגה שאני לא משתפת, בין הענן השחור ואז כל צבעי הקשת.
אני שונאת אותך בין "תראי כמה את רזה!" לבין "למה את לא אוכלת?!", שונאת אותך במיטה בזמן שאת בטלפון, מרכלת.
אני שונאת אותך קצת.
בין השקרים והקשיים, בין חריקת השיניים לחתכים, בין המוזיקה לשירים.
אני שונאת אותך בין אי הקבלה לקשיחות מ"אהבה", בין ההתנתקות וקץ התקווה.
אני שונאת אותך קצת.
בין השכיבה שלך על הספה לבין הריצה שלך לשירותים, בין דמעותייך על שולחן שבת לבין האורחים.
אני שונאת אותך בין השתכרותך לאחר חצי כוס יין, לבין עין תחת עין.
אני שונאת אותך קצת.
לא, בעצם. אני חושבת שאני שונאת אותך הרבה.
1 תגובות
השמח בחלקו
17/09/2017 01:01
tears
כשהייתי בת ארבע רציתי בובה כמו של דורין,
ובגיל חמש רציתי שמלה כמו של יסמין.
כשהייתי בת שש רציתי ילקוט כמו של תמר,
ובגיל שבע רציתי צמות כמו של הדר.
כשהייתי בת שמונה רציתי שיער כמו של גליה,
ובגיל תשע רציתי עיניים כמו של אביה.
כשהייתי בת עשר רציתי סבתא כמו שיש לדנית,
ובגיל אחת עשרה רציתי להיות רזה כמו עמית.
כשהייתי בת שתיים עשרה רציתי בת מצווה כמו של שירז,
ובגיל שלוש עשרה להיות פופולרית כמו פז.
כשהייתי בת ארבע עשרה רציתי אהבה כמו שיש לנעם,
ובגיל חמש עשרה רציתי כשרון כמו שיש לשהם.
כשהייתי בת שש עשרה רציתי להיות מאושרת כמו מיכל,
ובגיל שבע עשרה רציתי רישיון כמו שיש לאייל.
והיום, היום. אני רק רוצה לשמוח בחלקי.
לא כמו שכולם שמחים, אלא כמו שבאמת צריך.
2 תגובות
חמוץ-מתוק
03/09/2017 03:36
tears
זוכרת עצמי כבחלום רחוק,
חמוץ-מתוק,
וטעם לוואי של כאב בשיניים.
זוכרת לחיים וורודות,
ועיניים אדומות,
מהבכי שהחזקתי כמעט תמיד.
בין השורות המשמעות,
זה לחיות או למות,
להחזיק חזק ולא ליפול.

והעיניים, העיניים.
תמיד פיזזו לצדדים
לא לפספס אף זיכרון, לא לפספס אף הזדמנות
לשים את הקלפים על השולחן
לטפס על הגדרות
למוטט מהמקום הכי כואב,
להפיל מהיסודות.

זוכרת עצמי כבחלום רחוק,
חמוץ-מתוק,
וטעם לוואי של פספוס בשיניים.
ובינתיים, בינתיים.
עוד לא הצלחתי לשבור את החומות.
אף פעם לא הייתי טובה בחלומות.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 18 19 הבא »