עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בת שמונה עשרה. שאפתי לשמונה עשרה, עכשיו נותרה רק השאיפה לקץ.
למה כתיבה? כי מילים מזמן הפסיקו להשפיע.
יצור מאוד חום. עיניים חומות, שיער חום.
אל תנסו לעזור לי אני יודעת לטעות לבד.

אומרים לי שהחיים חישלו אותי, אני חושבת שהם הרסו אותי לאט לאט עד שנאלצתי לקום ולתקן את עצמי.

ילדה? נערה? עדיין לא החלטתי.
תחליטו אתם.
נושאים
הכל נגמר

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר."
Before I'll die
•  למצוא עבודה ✔
•  להוציא ספר
•  לצפות בגשם מטאורים
•  להתאהב
•  ללמוד לצלם
•  לשחות בעירום ✔
•  לטוס לירח
•  לגור בצפון
•  ללכת את שביל ישראל
•  לאבד את הביתולין ✔
•  להיות מי שאני רוצה
?Who am I

לפעמים הייתי רוצה להיות בלתי נראית.
ולפעמים החלום הזה באמת מתגשם.
כשאתה הולך ברחובות בתל אביב, אתה בלתי נראה. כולם ממהרים לאיזשהו מקום לא נודע, ואתה עוצר ותוהה לאן כל אחד הולך. הביתה? לעבודה? או שאין להם לאן ללכת והם רק הולכים בלי כיוון ממש ומחכים שהאדמה תבלע אותם?

'מי אני', זו שאלה גדולה. הלוואי והייתי יכולה לענות עליה כש, בעצם, אני עוד שואלת את עצמי.
אני עוד נערה. עיניים חומות, שער חום. לא גבוהה מידי, לא נמוכה מידי. לא רזה מידי, לא שמנה מידי. לא יפה וגם לא מכוערת. לא מיוחדת. לא חכמה במיוחד. ממוצעת.
חיה בבית ממוצע, עם הורים ממוצעים בשכונה ממוצעת ביישוב ממוצע עם חיים ממוצעים.
לא מתעניינת בהרבה דברים, לא בחורה להכיר להורים.
לא יודעת עוד מה היא רוצה מהחיים שלה.
לפעמים שקטה, לפעמים רעשנית.
לפעמים אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים מעדיפה לשתוק.
מדברת הרבה ואומרת מעט.
לפעמים מהורהרת מידי. לפעמים ריקנית.
כשמקשיבים אפשר לשמוע ולהבין.
רק עוד נערה שכותבת על ההרס העצמי שלה.

"מי נמצא מאחוריי הקלעים?
מי מכוון את המצלמה, צועק אקשן ונעמד בצד כשמבט מהורהר על פניו?
מי דואג שהכל ילך כמו שצריך, המשחק יהיה חלק, בטבעיות, בנינוחות?
ולמי הוא משקר?
מי עומד מאחורי מסך הקולנוע, אני יכולה להגיד.
אבל מי עומד מאחורי הקלעים שלך?
אלוהים? הוא ממשי? הוא אמיתי?
מי מגולל את הסרט, דואג שהוא ימשיך להיות מוקרן?
ולמה על מסכי ענק? מתי בני אדם יסתפקו במועט, לעזאזל?
מי החליט שהסרט שלך יהיה ארוך, או קצר, או השד יודע מה
מי מושך בחוטים?
ולמה זה לא אתה?" -נקודה למחשבה.

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר." -TR
חומות
"ובלילה ישנתי, שינה נטולת חלומות
בזמן שהם שברו לי את כל החומות
את אותן החומות שבניתי בכוחות עצמי
וכשהתעוררתי גיליתי שאני מתבוססת בדמי."
my e-mail
למי שצריך, להערות, הארות, עצות או סתם שעמום,
lonley14@walla.com
וכן, אני יודעת שלא כותבים ככה lonely, זה היה ממש מאוחר בלילה וכבר אי אפשר לשנות.
אשתדל לענות בהקדם
כמה טוב להיות פרח קיר
"אני מניח שאנחנו מי שאנחנו בגלל המון סיבות. ואולי לעולם לא נדע חלק גדול מהן. אנחנו עדיין יכולים לבחור לאן אנחנו ממשיכים משם. אנחנו עדיין יכולים לעשות כל מיני דברים. ואנחנו יכולים לנסות להרגיש טוב עם זה.
אני חושב שאם אי פעם יהיו לי ילדים ומישהו ירגיז אותם, אני לא אגיד להם שאנשים בסין גוועים ברעב או משהו בסגנון הזה, כי זה לא ישנה את העובדה שהם כועסים. ואפילו אם מישהו אחר סובל יותר, זה לא ממש משנה את העובדה שאתה מתמודד עם העניינים שלך. לטוב ולרע..

אולי זה טוב לפעמים לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כמו שסם אמרה. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."
- סטיבן צ'בוסקי, 'כמה טוב להיות פרח קיר'.
תשליך
ילדה יושבת על קצה הצוק, מביטה על הגלים שמתנפצים מתחתיה.
היא מחזיקה סידור קטן, כלכך קטן שאפשר לחשוב שאלוהים לא רואה את המילים בתוכו.
'תשליך', היא ממלמלת לעצמה בגיחוך.
'תשליך את כל הכעסים אל המים'.
הדפים נמחצים תחת אגרופה הקפוץ.
'בן אדם, מה לך נרדם.'
היא פוקחת את עיניה לרווחה. מוחה את הדמעות שנקוו בצידי עיניה.
'קום קרא בתחנונים.'
היא נעמדת בחדות, מתנדנדת קלות במקומה.
העיניים אדומות. היא ממלמלת מילים בשקט. מפחדת להעיר את אלה שלא יקומו לעולם. המילים נמחצות תחת ידיה, אך לא משמיעות קול. הן שותקות. בדיוק כמו שהוא שתק כל החיים שלו.
היא נאלמת דום. מחייכת חיוך קטן. "תשליך", היא קוראת. והיא משליכה.
סבא
22/04/2018 09:38
tears
קשה לי, סבא. 
לא אשקר ואגיד לך כי אדישה אנוכי אם כי כה קיוויתי לקהות חושים בנוגע למצבך אך נראה כי קהות החושים מתאפיינת בחיי היומיום שלי. 
קשה לי, סבא
ואולי זה צבוע מצדי לתהות על קנקנו של המצב הרפואי שלך אך הראש אומר מאידך והלב אומר מגיסא 
ואני נשארת לבד אבל ביחד, חושבת מה זה אומר בעצם שאתה בתהליכי גסיסה 
זוכרת עיניים עצובות בפנים חמורות סבר, קול רועד בתנועת מראה לידך, טיפות מכוס הקידוש ניתזות על המפה הלבנה, מכתימות אותה בדם היין 
אתה מברך ועינייך עצומות, נזכרות בזמנים יפים יותר וכעת, כעת. 
נהיה אלו אנחנו שנבכה אל שולחן השבת 
עזובים בעולם הגדול הזה, בלעדייך 
לא תזכה לראות את אחותי צועדת לחופה וזה שובר לי את הלב 
לא תזכה להחזיק את צאצאייה בידייך ורק לחשוב על זה כואב 
וכלכך רציתי להיות החזקה שאוספת את השברים, מדביקה אותם יחד למשפחה 
אך רק ראיתי אותך שוכב שם, נלחם על כל נשימה ונשימה למרות שאתה כבר וויתרת 
מבקש לנתק את המכונות, לנגב את הדמעות ולחתום על טופס הוויתור 
רק ראיתי אותך שוכב שם סבא, בלי לזוז, בלי לדבר, בלי להגיב והדמעות זרמו מעצמן 
אני לא מסוגלת לאבד עוד בן אדם, סבא 
התחברתי ואיבדתי וזה היה ככ כואב, זה שבר לי את הלב ועשה את הראש שלי חולה 
ככ ניסיתי לנתק את עצמי מכל מה שאתה כי ידעתי, ידעתי 
שיום יבוא, וזה יקרה, ולא ידעתי אם אצליח לקום מההריסות 
והנה היום הזה הגיע ואני לא יודעת מה לעשות 
קשה לי, סבא. 
אתה האחרון שעוד נותר בשביל לחבר אותנו לארץ האבות 
השורד האחרון. 
קשה לי, סבא
כשיבוא היום ללוות אותך בדרכך האחרונה לא אוכל להגיד לעולם לנצל עם אהוביהם כל רגע כי אינם יודעים מתי הכל ייגמר, 
בגלל שאני ידעתי מראש. 
0 תגובות
נכשלתי
13/03/2018 03:15
tears
שלוש מילים 
זה כל מה שביקשתי 
להעלות על לשוני 
להעלות בדמיוני 
להעז. 

שלוש מילים
מה כבר ביקשתי 
איזה רגש ממכר
רגע משכר 
להבין. 

שלוש מילים 
ביקשתי להסביר 
את שאהבה נפשי 
אליו מתאווה גופי 
לחבק. 

שלוש מילים
חורקות הן השיניים
ההרגל שבאטימותי
תוקע התקדמותי
להשתקם. 

שלוש מילים 
זה כל מה שביקשתי 
להעלות על בדל שפתיי
עשו זאת לפניי
לאהוב. 

שלוש מילים
אני אותך 
השנייה נעלמה פתאום
ביחד עם התום
ונכשלתי. 
1 תגובות
תהיי יפה ותשתקי
04/02/2018 23:33
tears
תהיי יפה ותשתקי
אל תסבי פנייך ממני 
בואי תתקרבי 
נרכב אל הפסגה 
היום אתן לך לרכב לבד 
עד קצה גבול היכולת 
וההנאה
תהיי יפה ותשתקי
אל תסבי גופך ממני 
בואי תשכבי 
נעלה מעלה מעלה 
אקח אותך רחוק 
מכל מה שהכרת 
בי ובעצמך 
תהיי יפה ותשתקי 
אל תסבי דמעותייך ממני 
בואי תעלי
נשפד גם את השמש 
תהיי יפה ותשתקי
תסבי עינייך ממני
היום אקח אותך לעצמי 
גם אם את לא רוצה. 
0 תגובות
כתם קפה על חולצה לבנה
25/01/2018 21:32
tears
זה כמו להדליק סיגריה בדיוק כשהאוטובוס מגיע. 
זה כמו להפציץ בשמלה ולגלות שיש עוד מישהי עם השמלה הזאת, והיא נראית יותר טוב עליה. 
זה כמו כתם קפה על חולצה לבנה.
זה כמו להתעורר אחרי שעתיים שינה.
זה כמו לפספס את הרכבת בדקה.
זה כמו להרגיש את הווריד שפועם ברקה. 
זה כמו שהגפרור האחרון בחבילה נשבר.
זה כמו יום בו לא מסתדר לך השיער. 
זה כמו להגיע בזמן לבית הספר ולגלות שהשיעור הראשון בוטל.
זה כמו לנסות להשתלט על שיער מתולתל. 
זה כמו הרגע בו נגמר לך הדלק. 
זה כמו הרגע בו נטרקת לך הדלת. 
זה כמו לראות את האוטובוס חולף על פנייך.
זה כמו לגלות שיש תור ארוך לפנייך.  
זה כמו לקרוע את הגרביון בפעם הראשונה שאת מודדת.  
זה כמו לא לקבל טיפ כשאת ממלצרת.  
זה כמו יכולת לצאת ביום היחיד שיורד בו גשם.
זה כמו לגלות שנגמר החטיף האהוב עלייך בשק"ם.
זה כמו לאבד את הסוגר של העגיל. 
זה כמו לטעות בתרגיל. 
זה כמו להתבלבל בשעה של הבגרות. 
זה כמו לשפוך שוט של וודקה יקרה בטעות. 
זה כמו שמשתחרר הקצה של הסדין מהמיטה. 
זה כמו לגלות שהבקשה להלוואה נדחתה. 
זה כמו לגלות שנגמר לך הכסף בבנק. 
זה כמו להיתקע בפקק. 
זה כמו לדפוק את הזרת בספה. 
זה כמו לגלות שרק אוזנייה אחת הרוסה.  
זה כמו שנכבה לך המחשב באמצע סרט מותח. 
זה כמו לקבל כוויה בלשון מקפה רותח. 
כל הדברים האלו הם 
הדברים הקטנים ששוברים 
שגורמים לך לרצות
להרים ידיים
ובואו די
ובואו ביי.
זה כמו להכנס לדיכאון עמוק משום דבר. 
1 תגובות
ירח מלא
23/01/2018 23:58
tears
"ספרי לי משהו מעניין", ביקש ממנה חבר.
אותה העת היו שיכורים וצעירים, פעורים ומאוהבים עד לב שמיים ברעיון השכחה.
בחיוך תמים סימנה לו באצבעה להתקרב. "רוצה לשמוע את הסיפור על הזאב?", שאלה כממתיקת סוד והוא הנהן במרץ. 
"היה היה פעם זאב.." החלה לספר בעוד החבר מחבק כרית קרוב ללבו, כאילו תוכל להגן עליו מההולך לבוא.
"הזאב היה רעב. הוא חיפש את הבר הקרוב והתיישב אל הדלפק, קרוב קרוב, שחלילה לא יברח ממנו".
 היא הרימה את הבקבוק ולגמה לגימה ארוכה, כאוזרת אומץ.
"הזאב הסתכל סביבו והרגיש איך המוזיקה חודרת את אוזניו הרגישות ממילא וסותמת את כל החורים. והנה, נכנסה זאבה יפת טוהר." החבר הרים גם הוא את הבקבוק ולגם בתנועת מראה.
"טפריה היו מטופחים ושיניה נוצצות, אפה מתנשא אל-על ועיניה עצובות". עיניה התכסו ערפל לרגע, אך היא מיהרה לנער את ראשה ולחייך חיוך גדול אף יותר.
"הזאב היה רעב אז הוא החל להתקרב אל כיסאה של הזאבה. הוא התחיל איתה במשפט פתיחה גרוע שגרם לה לחשוף את שיניה, לשם שינוי בחיוך. במשך כל הערב ישבו ודיברו, ובלי לשים לב לשעה או לכמות השוטים שהזרים הזאב תחת אפה התרוממה לפתע הזאבה ונתקפה סחרחורת." החבר הניח את ראשו על ירכיה והביט בה מלמטה. היא חייכה חיוך עצוב ושיחקה בשערו בעודה ממשיכה בסיפור.
"הזאב טוב הלב הציע את זרועותיו כמשענת לסחרחורותיה ודמעותיה שלא איחרו לבוא. הוא הוביל אותה לשירותים והתעקש להיכנס איתה כדי שיוכל לוודא שלא תיפול.."
"אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע את המשך הסיפור," התגונן החבר וניסה להתרומם.
היא הידקה את אחיזתה בשערו והכריחה אותו להישאר במקומו עד שגופו התרפה ועיניו ננעצו חזרה בפניה. "הזאבה לא הצליחה להתנגד כשהוא דחק את גופה לאחד מתאי השירותים." המשיכה לספר במבט חלול. 
"יללותיה נטמעו בחזהו השעיר ותמימותה נלקחה בכוח. טפריה המטופחים נהרסו ונשברו מניסיונותיה הכושלים לנעצם בגופו. טפריו היו מתורגלים בכך הרבה יותר ממנה." היא קפאה לרגע והזיזה את ראשו של החבר כדי שתוכל לקום.
"זה לא נשמע כמו סיפור מעניין." שרברב החבר את שפתיו בחוסר סיפוק ואיחר לקלוט את הכאב בפניה.
"את בסדר?", שאל. היא שתקה למשך דקות אחדות, ממשיכה להצמיד את פיית הבקבוק אל פיה.
"לא", הודתה בחיוך. "אני חושבת שלעולם לא אהיה בסדר".
מראה בגדיה הזרוקים על הרצפה, גופה החשוף לעיניו של החבר והאודם המרוח על שפתיה כאילו לעג לה.
היא פתחה את דלת הוויטרינה והתכוננה לצאת אל החצר האחורית.
"לאן את הולכת?", שאל החבר.
"יש ירח מלא הלילה," חייכה והחיוך לא הגיע אל עיניה. "הזאבים יוצאים לצוד".
בעודה לבושה אך ורק בשני פריטי לבוש זעומים ובקבוק בידה, יצאה אל החצר והביטה בשמיים.
הירח זרח כאילו לועג לה. הזאב הראשון שלה אמנם יושב כרגע בבר אחר, צד אחר הטרף הבא, אך הזאב הנוכחי, שאת מספרו כבר אינו יודעת, עמד בתוך הבית והביט בה ברחמים. 

0 תגובות
שמונה עשרה
14/01/2018 02:14
tears
אז אני בת שמונה עשרה. 
מאז שאני זוכרת את עצמי חיכיתי ליום הזה בכיליון עיניים. 
ציפיתי וקיוויתי, חלמתי לא מעט, "רק תחזיקי מעמד", אמרתי לעצמי. "עוד מעט ותחגגי שמונה עשרה, חוקית ועצמאית, חופשייה לבחור את גורלך". ואבוי, כמה טעיתי. 
בריבוע הקטן העליון מצד ימין כתבתי, 'שואפת לשמונה עשרה'. היום הזה הגיע. ציפיתי שארובות שמיים ייפתחו, אך אפילו גשם לא ירד.
רק תרי"ג מצוות ללמוד לבגרות של היום למחרת. 
באמת שחשבתי שהתאריך הזה ישנה משהו. 
באמת שחשבתי שאצא במחולות, אנקב ואקעקע את גופי כאוות נפשי, אשתה עד שאפול מהרגליים ו"אצא מהארון" בפני הוריי, אני לא כמוכם, אינני צועדת בדרך המלך. 
אך המציאות הכתה בפניי כשקמתי לצלילי השעון המעורר הרגיל, בבית הרגיל, עם השגרה הרגילה של הלימודים ואותם הורים שפחדו שאגיע לגיל בו כביכול "תפעלי על דעת עצמך". 
אך האמת היא שמעולם לא התכוונה באמת. לא ארחיב יותר מדי במה רציתי לשנות בגופי, כי העיקר הוא תגובתה. היא הודתה, כי מעולם לא התכוונה לתת לי סוג של חופש. היא עקצה, שעדיין אני אוכלת חינם בביתה וכל עוד ישנה תחת קורת הגג שלה אעשה כרצונה. 
לו רק הייתה מדברת ברוגע. לו רק הייתה מבקשת באמת במקום תחפושת של בקשה שמאחוריה הדרישה והציווי לפעול על פיה. 
לו רק הייתה מביטה בי ומוותרת. 
אני זו שוויתרתי. בכל זאת, לא רציתי לעשות משהו שאינו עקרון בעיניי על חשבון השקט. שלום בית היה חשוב לי יותר. 
אך אני וויתרתי. קיבלת מה שרצית. 
אך הפסדת אותי. 

אז אני בת שמונה עשרה. 
כן, כבר נכנסתי למועדון. כן, כבר הזמנתי שתייה. כן, כבר קניתי סיגריות מבלי לעמוד מחוץ לפיצוצייה בניסיון להיראות גדולה יותר מכפי גילי שבדרכ מסתכם בחמש עשרה ולבקש מאדם רנדומלי לקנות בשבילי. 
וכלכך ציפיתי להתרגשות שתמלא אותי, כלכך ציפיתי לתחושת הניצחון אך הטעם המר נותר לי בפה עוד מהאכזבה מתגובתה.
וכלכך רציתי שתשמח בשמחתי אך רק גרמה לי לבכות שוב כמו ילדה קטנה, להפסיק ללמוד לבגרות ואולי אף להיכשל למחרת. 
היא רק גרמה לי לבלוע את הרוק בכוח, למצמץ במהירות ולברוח מהבית כל עוד נפשי בי. 

אז אני בת שמונה עשרה. 
וזה לא משנה דבר.  
4 תגובות
דממה וצעקה
07/01/2018 22:30
tears
מקבלת אהבה במקום בו לא חיפשתי
במקום בו מחפשים אישור על גוף ויצירתיות
במקום בו האישור נמדד בצפיות ומס' האנשים שעשו 'אהבתי'
מקבלת ברכה במקום בו לא ציפיתי 
מאנשים שלא בטוח שהכרתי 
וכנראה גם לא אכיר באמת
מוצאת נחמה במקום בו לא נולדתי 
בבית בו אינני שייכת ואיננו שלי 
לא בטוחה שזהו מקום המפלט עבורי 
נתקפת צהלות במקום בו לא חשבתי
מקבלת הבנה במקום בו לא שיערתי
מוקפת אהבה, אך לא איפה שרציתי
לא איפה וממי שצריכה זאת באמת
וכשחזרתי אל הפינה במיטתי שלי 
כל שקיבלתי זו דממה וצעקה.
1 תגובות
שישי
19/12/2017 03:54
tears
יום שישי, את יודעת. הוא היום בו הבטחנו שהכל ילך כמו שצריך
יום שישי, את מבינה, הוא היום בו המלאכים מתכוננים לכבוד השבת, עסוקים מכדי לצפות בנו טועים. 
וביום הזה נשבענו, שלא ניתן לשום מכאוב את מפתח הדירה
ביום הזה נשב על המרפסת ונצפה בזריחה מתעדת את ניצוצות האהבה. 
וביום שישי, אני נשבע, אעשה ממך מלכה. ארחיק כל זר מעל פנייך, אמחה דמעות מלחייך, אנגב את המלח שעוד נותר מצרותייך. 
ביום הזה נביט יחד אל השמיים ונדבר על הווה ועל עתיד. נמנע מן העבר
כי, ביום שישי, את יודעת בוודאי ש, יום שישי הוא היום בו הבטחנו שהכל ילך כמו שצריך 
ומי נהיה אנחנו אם לא נקיים את הבטחותינו לעצמנו.
ביום הזה אקח אותך לים, רחוק מכולם, לא אתן לרמקולים הניידים לחדור את בועתנו 
ביום הזה אשא אותך צווחת מבעד לגלים. 
ביום הזה אזכור אותנו כמו שהיינו פעם, צעירים ומאושרים. 
אבל היום, היום שלישי
1 תגובות
בלילה
14/12/2017 21:14
tears
לפעמים, לפעמים בלילה. 
מוצאת עצמי חושבת איך ולמה 
שעת חצות עברה זה מכבר 
מותירה אותי שואפת ונושפת באוויר הקר 

לפעמים, לפעמים בלילה.
מוצאת עצמי נזכרת במתי וכמה 
עשיתי טעויות במועדון ובבר 
מתעוררת כדי לגלות שאתה לא נשאר

לפעמים, לפעמים בלילה. 
מוצאת עצמי תוהה על כאב ודרמה 
על כמה זה צבט כשזה נגמר
ואתה, אתה לא תהיה פה מחר

אך לפעמים, לפעמים בלילה. 
השעה כבר מאוחרת וזה לא די לה
לשתות את הקפה המר
חצי כפית סוכר.
2 תגובות
אח גדול
05/12/2017 16:19
tears
מחר אתה הבטחת שתחזור.
אתה זוכר את ההבטחה הזו אי שם במרומי השמיים? או על אדמה זרה בין הנשים, בחורה ללילה הזה ומחר תשמח לשתיים.
אתה אמרת כי הולך אתה לשנה שנתיים, 
גג שלוש.
ובנתיים פה בארץ אני אוחזת בשיניים
את הבגדים שלך, את המזכרות הישנות שלך, את ריח האוכל על הכיריים.
מחר אתה הבטחת שתחזור, אח גדול.
ואני האמנתי שהפעם, אולי הפעם אתה יכול
להישאר במקום אחד.
עם חיוך על השפתיים וידיים רועדות עמדתי על סף הדלת וחיכיתי לרגע, שבו תחזיר לי את הכל.
תחזיר את המציאות שצבעת במכחול, 
את המשענת שהיית, שלא אוכל ליפול.
גרמת לי לאכול את השקרים שלך בצורה עיוורת, לא השארת לא מלח ולא מסר על החול.
מחר אתה הבטחת שתחזור, אתה זוכר?
בתמימות ילדותית האמנתי שהפעם תישאר
לא רציתי לחשוב שאח שלי ישקר.
השארת געגוע, כמה תרופות ותמונות על המקרר.
לאן אתה ממהר?
רוצה לטרוף את העולם אבל העולם שלך נמצא איתי בין השורות, אתה החלטת לשחרר.
אותנו. ואותי. 
מחר הבטחת שתחזור. אתה היית למשענת 
היית יד מנחמת וחיוך עקום שמיישר את ההדורים במשפחה המתפרקת
שולח תמונות נופים אך לא של ילדותך, גורם לי, כל פעם מחדש, להרגיש מטומטמת.
בת ארבע עשרה הייתי כשהלכת בלי לחשוב, לקחת את אדישותי המאופקת.
ולפעמים, נשכבתי בחדר שלך ובכיתי בשקט.
ובפעם הבאה שתבוא לבקר,
אקווה שהפעם, אולי הפעם. תחליט להישאר. 
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 19 20 הבא »