עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בת שבע עשרה. שואפת לשמונה עשרה. שואפת למוות.
למה כתיבה? כי מילים מזמן הפסיקו להשפיע.
יצור מאוד חום. עיניים חומות, שיער חום.
אל תנסו לעזור לי אני יודעת לטעות לבד.

אומרים לי שהחיים חישלו אותי, אני חושבת שהם הרסו אותי לאט לאט עד שנאלצתי לקום ולתקן את עצמי.

ילדה? נערה? עדיין לא החלטתי.
תחליטו אתם.
נושאים
הכל נגמר

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר."
Before I'll die
•  למצוא עבודה ☑
•  להוציא ספר
•  לצפות בגשם מטאורים
•  להתאהב
•  ללמוד לצלם
•  לשחות בעירום
•  לטוס לירח
•  לגור בצפון
•  ללכת את שביל ישראל
•  לאבד את הביתולין ☑
•  להיות מי שאני רוצה להי
?Who am I

לפעמים הייתי רוצה להיות בלתי נראית.
ולפעמים החלום הזה באמת מתגשם.
כשאתה הולך ברחובות בתל אביב, אתה בלתי נראה. כולם ממהרים לאיזשהו מקום לא נודע, ואתה עוצר ותוהה לאן כל אחד הולך. הביתה? לעבודה? או שאין להם לאן ללכת והם רק הולכים בלי כיוון ממש ומחכים שהאדמה תבלע אותם?

'מי אני', זו שאלה גדולה. הלוואי והייתי יכולה לענות עליה כש, בעצם, אני עוד שואלת את עצמי.
אני עוד נערה. עיניים חומות, שער חום. לא גבוהה מידי, לא נמוכה מידי. לא רזה מידי, לא שמנה מידי. לא יפה וגם לא מכוערת. לא מיוחדת. לא חכמה במיוחד. ממוצעת.
חיה בבית ממוצע, עם הורים ממוצעים בשכונה ממוצעת ביישוב ממוצע עם חיים ממוצעים.
לא מתעניינת בהרבה דברים, לא בחורה להכיר להורים.
לא יודעת עוד מה היא רוצה מהחיים שלה.
לפעמים שקטה, לפעמים רעשנית.
לפעמים אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים מעדיפה לשתוק.
מדברת הרבה ואומרת מעט.
לפעמים מהורהרת מידי. לפעמים ריקנית.
כשמקשיבים אפשר לשמוע ולהבין.
רק עוד נערה שכותבת על ההרס העצמי שלה.

"מי נמצא מאחוריי הקלעים?
מי מכוון את המצלמה, צועק אקשן ונעמד בצד כשמבט מהורהר על פניו?
מי דואג שהכל ילך כמו שצריך, המשחק יהיה חלק, בטבעיות, בנינוחות?
ולמי הוא משקר?
מי עומד מאחורי מסך הקולנוע, אני יכולה להגיד.
אבל מי עומד מאחורי הקלעים שלך?
אלוהים? הוא ממשי? הוא אמיתי?
מי מגולל את הסרט, דואג שהוא ימשיך להיות מוקרן?
ולמה על מסכי ענק? מתי בני אדם יסתפקו במועט, לעזאזל?
מי החליט שהסרט שלך יהיה ארוך, או קצר, או השד יודע מה
מי מושך בחוטים?
ולמה זה לא אתה?" -נקודה למחשבה.

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר." -TR
חומות
"ובלילה ישנתי, שינה נטולת חלומות
בזמן שהם שברו לי את כל החומות
את אותן החומות שבניתי בכוחות עצמי
וכשהתעוררתי גיליתי שאני מתבוססת בדמי."
my e-mail
למי שצריך, להערות, הארות, עצות או סתם שעמום,
lonley14@walla.com
וכן, אני יודעת שלא כותבים ככה lonely, זה היה ממש מאוחר בלילה וכבר אי אפשר לשנות.
אשתדל לענות בהקדם
כמה טוב להיות פרח קיר
"אני מניח שאנחנו מי שאנחנו בגלל המון סיבות. ואולי לעולם לא נדע חלק גדול מהן. אנחנו עדיין יכולים לבחור לאן אנחנו ממשיכים משם. אנחנו עדיין יכולים לעשות כל מיני דברים. ואנחנו יכולים לנסות להרגיש טוב עם זה.
אני חושב שאם אי פעם יהיו לי ילדים ומישהו ירגיז אותם, אני לא אגיד להם שאנשים בסין גוועים ברעב או משהו בסגנון הזה, כי זה לא ישנה את העובדה שהם כועסים. ואפילו אם מישהו אחר סובל יותר, זה לא ממש משנה את העובדה שאתה מתמודד עם העניינים שלך. לטוב ולרע..

אולי זה טוב לפעמים לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כמו שסם אמרה. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."
- סטיבן צ'בוסקי, 'כמה טוב להיות פרח קיר'.
תשליך
ילדה יושבת על קצה הצוק, מביטה על הגלים שמתנפצים מתחתיה.
היא מחזיקה סידור קטן, כלכך קטן שאפשר לחשוב שאלוהים לא רואה את המילים בתוכו.
'תשליך', היא ממלמלת לעצמה בגיחוך.
'תשליך את כל הכעסים אל המים'.
הדפים נמחצים תחת אגרופה הקפוץ.
'בן אדם, מה לך נרדם.'
היא פוקחת את עיניה לרווחה. מוחה את הדמעות שנקוו בצידי עיניה.
'קום קרא בתחנונים.'
היא נעמדת בחדות, מתנדנדת קלות במקומה.
העיניים אדומות. היא ממלמלת מילים בשקט. מפחדת להעיר את אלה שלא יקומו לעולם. המילים נמחצות תחת ידיה, אך לא משמיעות קול. הן שותקות. בדיוק כמו שהוא שתק כל החיים שלו.
היא נאלמת דום. מחייכת חיוך קטן. "תשליך", היא קוראת. והיא משליכה.
הוריקן
18/07/2017 00:08
tears
מיליון נפשות חולפות על פניי מדי יום ביומו.
מיליון סיפורים חולפים מעל ראשי, לחישות שקטות ותחינות שמחכות להיענות 
מיליון פרצופים מחכים שאוריד את המסכה מפניי, אם רק היה בי הכוח להיחשף. 
מיליון רגשות מסתובבים מעל ראשי בהוריקן של מילים שלא נאמרו,
אהבות שלא מומשו, חששות שלא נאמרו בקול. 
ואני, מסוחררת מן המגוון, רק להושיט את ידי ולקטוף,
"הלוואי", "עד מתי", "היכן", ואני עודני כאן 
מסתובבת יחד עם הרוח, יחד עם ההוריקן 
דבר מופלא הוא המגוון, בלתי נתפס הוא חופש הביטוי, לו רק יכולנו להשאיר את התגיות מאחור, לשבור את החומות 
להפסיק לפחד.
מיליון פרצופים נגלים לפניי ברחובות, אוסף נשמות אבודות ועייפות, הן לא יודעות כי התשובה נמצאת בתוכנו.
בכנרת נגלו לפניי נשמות מטיילות, נשמות מחפשות, מוכנות למצוא את האני 
ואני, אני טיילתי בשבילי השקט הבטוחים.
מיליון אנשים שאת שמם איני יודעת, את סיפורם איני מכירה 
אולי אחד מהם קורא את מחשבותיי ברגע זה מבלי לדעת ש
צפיתי בך.
1 תגובות
שיר
11/07/2017 02:10
tears
שיר..  הוא לא צריך
סדר מסוים.
מסגרת.
הוא צריך להיות
קצר, קולע
שלא יחמיץ את המטרה.
שיר הוא לא,
הוא לא.
חייב דבר לאף אחד.
ואני, אני עומדת 
אמצע צומת בחיי 
אומרת ש
אני.. לא צריכה
אני לא.
מילים שיתארו בי את הכלום.
רק הבנה.

1 תגובות
אהובתי
24/05/2017 01:14
tears
אהובתי אוהבת את זה חזק.
כשאנחנו יוצאים היא מתלבשת בנוחות, נעלי בובה לרגליה וסרט בשערה.
כה קטנה ורזה, עלה נידף ברוח, עדינה ושברירית.
אהובתי לא מצליחה להכניס אותו עד הסוף, ולא יכולה לבלוע.
אך היא מפצה על זה בלשונה, מטיילת ומכה, אותה לשון עוקצנית ושנונה.
אהובתי אוהבת את זה פראי. כשרק הכרנו הופתעתי לטובה. 
אהובתי אוהבת את זה חזק, לאזוק ולהיאזק, לנשוך ולהינשך.
לפעמים אני מרגיש כאילו היא פודל זועם ואני צעצוע הלעיסה שלה, ההוא המרוט וההרוס ששוכב בפינה ומחכה לבואה אחרי יום עבודה בו הכלבים בגינת הכלבים שוב התגרו בה במחשבה שבגלל גודלה לא תוכל להחזיר להם.
לאהובתי לקח זמן להתפשט לגמרי במיטה, צלקות הקרב העדינות שלה מתנוססות על גופה כבר שנים.
אהובתי אוהבת את זה חזק, כי פעם הכאב לו נזקקה נגרם על ידה. 
כיום היא נותנת למישהו אחר להזין את ההתמכרות שלה.
אהובתי מסוגלת לספוג הרבה יותר ממה שאני מסוגל לתת לה, בכל המובנים.
אהובתי באה למיטתי בעיקר כשהיא עצובה, בעיקר כשהיא כועסת.
רוצה חזק יותר, רוצה מהר יותר, רוצה זועם יותר מכפי שאני מסוגל לשאת והיא נשארת בתסכולה.
אהובתי לא בוכה. לא לא, היא אולי נראית שברירית אך היא חזקה.
ולפעמים, אחרי ששנינו נופלים ממוטטים על המיטה, אני שומע אותה מחניקה את יבבותיה אל תוך הכרית כשהיא חושבת שנרדמתי.
כשעוד שאלתי, היא תמיד חייכה בסלחנות ואמרה שראתה סרט רומנטי מטופש.
לא לי ולא לאהובתי יש טלוויזיה או מחשב בחדר.
ולפעמים, הייתה לוקחת את העצב שלה צעד אחד קדימה. לפעמים, הייתי רואה אותה מנגבת דמעה בחשאי וממהרת להביט בי בחשש, לוודא שלא ראיתי דבר.
אהובתי אוהבת את הכאב יותר מאשר היא אוהבת אותי. זקוקה לו יותר משהיא זקוקה לי.
אהובתי מתרצת את העונג שלה בהתמכרות לספרים רומנטיים בילדותה, שם קראה על הגבול הדק בין הכאב לעונג.
אך אני ראיתי, אני צפיתי בה עונדת גומייה מגומי על פרק כף ידה, וראיתי, את הסימנים האדומים.
אהובתי חיה בין השפיות לשיגעון, מהלכת בזהירות סביב חייה, סביב הרצון האבדני להסכם הפשרה שלה בינה לבין עצמה.
ואני צפיתי, אני צפיתי בה בעודה עוטה על פניה מסכת אדישות לאחר שעיניה הביעו חרטה, הסימנים הכחולים על גופה וגופי לא תמיד שווים את זה ביום שאחרי.
אהובתי אוהבת את זה חזק, כי פעם הכאב לו נזקקה נגרם על ידה. כיום היא נותנת למישהו אחר להזין את ההתמכרות שלה.
ואני, אני לא אוהב אותה מספיק כדי לא לתת לה את מה שהיא חושבת שהיא צריכה.
0 תגובות
היום
08/05/2017 00:55
tears
היום, אחרי הרבה זמן שלא, רציתי קצת למות. 
שוכבת במיטת בית החולים כמעט שבועיים.
בלי לדעת למה או עד מתי או מה יש לי בכלל, מה גורם לכאב הזה שמכלה אותי, שורף אותי מבפנים, מגיע לכל איבר וכל שריר בלי לפסוח על אף אחד.
כזה שדוקר את החזה, עוצר נשימה, מרתיע בלי להתריע בדיוק כשאף אחד לא רצה שיגיע. 
היום אני רציתי קצת למות כי לילה עכשיו, במחלקה כולם ישנים, ואני עם הכאב שלי הולכת יד ביד לעבר השינה הטרופה. הוא לא משחרר את ידי ולא נותן לי לישון. 

היום, אחרי הרבה זמן שלא, רציתי קצת לחתוך. 
להרגיש את הלהב על ידי בלי לחשוב פעמיים.
ובמקלחת היא מחכה, סכין אחת יפה, לא מפוארת מהסוג היקר, אלא... מהסוג של שבעה שקלים לחבילה. 
אני רואה איך היא בנויה, מכירה את העניין, יודעת לפרק אותה בעיניים עצומות בלי לבזבז את הזמן והיא קוראת לי רק לבוא, פגישת מחזור אחת קצרה, ואז תוכלי לחזור בחזרה אל השגרה הקרה שלך. 
היום אני רציתי קצת למות כי אף אחד לא מבין, כי זה שורף וזה כואב ואף אחד לא מאמין שאת הלילה מעבירה בבכי בלאו הכי אני תמיד בוכה על הכרית אז מה שונה הפעם בתסריט של חיי. 
 
היום, אחרי הרבה זמן שלא, ראיתי קצת ייאוש.
הרגשתי איך אני כמעט נופלת מהרגליים.
כי גם הרגליים קצת כואבות ואין לי מה לבכות כי הכל פה מלא במוות ומי אני שאתלונן הרי כל אחד פה יותר מסכן ממני. 
 
היום, אחרי הרבה זמן שלא, רציתי קצת לבכות.
ניסיתי, אני נשבעת, לנגב את הדמעות על הלחיים. 
אני נשבעת שאנסה להחזיק פה מעמד, אפילו שאני מרגישה ככ לבד
כואב לי עכשיו אך כלום לא מעביר את הכאב הזה שנהיה ברור לי ממש כמו אוויר ונגמר לי האוויר וקשה לי קצת לנשום אני בסך הכל רוצה לישון ולו לדקה. 
0 תגובות
אתה זוכר?
23/04/2017 02:25
tears
שירים
אני מקווה שאתה זוכר את הרגע הזה לפרטי פרטים. 
איך ליטפת בהיסח הדעת את רגלי,
שואף את האוויר העכור של הסיגריה עד תומו. 
איך אמרת "אהבה זה לא בשבילי".
אני מקווה שאתה זוכר את הרגע ההוא,
שבו נלקחה תמימותי ברגע של תמימות. 
וטפשות. 
אם יכולתי לחזור ולעשות את הכל הרבה יותר פשוט. 

זה לא נכון להגיד כי 
המשכתי הלאה בחיי. 
אולי זוכר אתה איך הנהנתי בשקט. 

אני מקווה שאתה זוכר את הרגע הזה לפרטי פרטים. 
איך ליטפת בלי לחשוב את שפתיי בשפתייך, 
לוגם מן הפרי המתוק והאסור. 
איך נרתעת כשקשרתי את חיי בחייך. 
אני מקווה שאתה זוכר את הרגע ההוא. 
איך גיחכת בלי משים על עקרונותיי 
הלוואי. 
הייתי שומרת את תמימותי למישהו חשוב בחיי. 

זה לא נכון להגיד כי
המשכתי הלאה בחיי. 
אולי אתה זוכר איך כששאלתי נעלמת. 

אני מקווה שכעת אתה נזכר בי לפעמים. 
כי כשנזכרת אז הסברתי  כמה רע עשית לי. 
אולי אתה המשכת אך אני אמשיך להיזכר 
ברגעים בהם קרעת משהו בתוכי. 
אני מקווה שיום יבוא ותבין את טעותך. 
גם אני לא טלית שכולה תכלת. 
ובגללך זה לא חשוב כעת, העקרונות שלי 
ובעצם גם בגללי ובגלל אותה אני המבולבלת. 

זה לא נכון להגיד כי
המשכתי הלאה בחיי. 
אולי אתה מבין שאין לי דרך חזרה. 
1 תגובות
הניצחון הקטן שלי
12/03/2017 16:00
tears
אני יושבת על חלון בבית הוריו של גיסי.  
מולי נמצא המקום בו הייתי אמורה למצוא שלווה אך אין שם דבר מלבד כעס ותסכול. 
זה הניצחון הקטן שלי, אני חושבת בשקט, לשבת רגועה עם סיגריה ביד אחת וכוסית וויסקי בידי השנייה, הוריי ומשפחתי ואחייני העתידי שנח לו בבטנה של אחותי נמצאים בסלון מאחורי הדלת
רק להושיט את היד ולקטוף את האושר שיכולתי למנוע מהם. 
אירוניה שדווקא פה הוא גר, מרחק נגיעה מהמקום אליו הובלתי ממוטטת, חסרת רצון וכוח לחיים, אך גרמתי לכולם להאמין, שאני? אני תמיד בסדר. 
אולי זה משמיים, אולי יד הגורל, שכל פעם שאשב פה איזכר כיצד הובלתי בכעס וייאוש דרך שער בית החולים, ילדה קטנה בת שלוש עשרה שכבר נגמר לה האוויר. 
אני יושבת על חלון בבית הוריו של גיסי.  
יש לי רוגע מצד אחד וזעם מבצבץ מצד שני, אך לא על אף אחד מלבדי. 
זה הניצחון הקטן שלי, והיום מרימה כוסית לחיי הזיכרון וההימנעות מההרס העצמי שדבק בי אז ועדיין לא מרפה. 
אך אני עוצמת את עיניי נוכח הזיכרון השקט ההוא, תחושות שלא שיתפתי אף אחד מימיי.
אף אחד, אולי, מבין היושבים בשולחן שפתחנו לכבוד החג לא יבין את ההרגשה של להיות הכי קרוב לשיגעון שרק אפשר ודרך הנסיגה ממנה. 
קושי ההתמודדות עם החיים החדשים ללא העזרה שניסו כה רבות להושיט לי ואני סירבתי לכל עצה.   
אני יושבת על חלון בבית הוריו של גיסי. 
מולי נמצא המקום בו הייתי אמורה למצוא שלווה אך אין שם דבר מלבד כעס ותסכול. 
כמה טוב לחזור הביתה, רק כדי להבין שזו עוד תחנת עצירה מרגשת בדרך לבגרות. 
אני יושבת על חלון בבית הוריו של גיסי. 
ומחייכת  
1 תגובות
מתגעגעת קצת
06/03/2017 01:11
tears
אני מתגעגעת אלייך קצת. 
אולי זה לא נכון להגיד שאני מתגעגעת או שלא
כי מבחינה אחת לא שכחתי אותך לגמרי אך מצד שני אתה לא מטייל לי במחשבות יותר מדי. 
אני מתגעגעת אלייך קצת. 
כשאני עצובה וצריכה חיבוק נזכרת איך חיבקת אותי חזק, שלא יהיה לי קר. 
בזמן נסיעה ארוכה באוטובוס עם המוזיקה באוזניות נזכרת אולי איך הצחקת אותי כל הדרך אלייך וכל הדרך חזרה. 
אני מתגעגעת אלייך קצת. 
כשאני מתעטפת בפשמינה ש"שכחת", כיסית אותי שלא יהיה לי קר. 
מתגעגעת אולי כשעוברת איפה שתמיד נפגשנו, מסתכלת על הגג הגבוה שבו ישבנו, צחקנו, דיברנו, התווכחנו, שמענו שירים והבטנו יחד בנוף. 
אני מתגעגעת אלייך קצת. 
כשעוד בחור יוצא מסף דלתי נזכרת אולי איך גרמת לי להרגיש הבחורה הכי יפה בעולם.
בזמן בדידות באמצע הלילה, כשלפתע מתנגן השיר שאהבנו לשמוע יחד.  
אני מתגעגעת אלייך קצת. 
בזמן שאני שוכבת לבד במיטה נזכרת אולי איך שכבנו מאושרים, איך גרמת לי להרגיש הכי טוב עם עצמי שרק אפשר.   
אני מתגעגעת אלייך קצת. 
איך שחייכת בהתקרבי והתעצבת בלכתי. 
כשנזכרת אולי במבטך המבולבל והעצוב כשאמרתי לך שאני לא מוכנה למחוייבות.  
אני מתגעגעת אלייך קצת. 
איך שנהגת להתווכח על אמונתך בדבר שאני נלחמת באמונה בו ככ הרבה זמן, עם הניצוץ התמים בעיניים והאמונה השלמה שזה קיים.
אני מתגעגעת אלייך קצת.  
ואולי זה לא נכון להגיד שאני מתגעגעת או שלא 
כי במציאות שלי אתה לא קיים יותר אבל הראש מזכיר את נוכחותך בעבר, קצת להכאיב, קצת לצחוק על הגורל. 
כי עצם היותי חסרת רגשות לא נותן לי את האפשרות להתגעגע אלייך געגוע של ממש. 
אני מתגעגעת אלייך קצת. 
קצת ואפילו יותר. 
0 תגובות
מתפרק
29/01/2017 01:50
tears
אני פתטית. ואני יודעת את זה. 
אני יודעת שאני נמנעת מעימותים, יודעת שאני מאבדת את הסבלנות לעתים קרובות מדי. 
אני מרגישה שאני מתפרקת. כי הכל הולך כמו שצריך אבל שום דבר לא מתקדם לכיוון הנכון. 
אני מרגישה את הצורך לפרוק. אבל מרגישה כאילו אין אף אחד שאוכל לדבר איתו עכשיו. 
כי אצלה הכל בסדר, ואני לא רוצה להכניס אותה שוב למחשבות מהסוג הזה. 
אצל הזאת המשפחה מתפרקת, וזה יותר מדי עבורה. 
להיא לא אלך, כי היא שקועה עד מעל לראש בבעיות שלה עכשיו, והיא עוברת מלא. 
האחרת באמצע משבר גיל ההתבגרות. 
עם הזאת שגרה קרוב לא אוכל לדבר כי ככ הרבה זמן לא דיברנו ולא פייר מצידי לדבר איתה רק כאשר אני צריכה משהו. 
וההוא לא מסוגל להבין. 
לאחות אני לא יכולה לפנות כי היא רחוקה, ולשנייה יש גירושים על הראש. השלישית לא תוכל לעזור. 
להורים אני לא אפנה, כי הם פשוט ידאגו יותר מדי. יחפרו יותר מדי. ישאלו יותר מדי. 
אז נשארתם אתם. 
הקוראים האנונימיים והבלתי נראים שנמצאים שם לקרוא אבל לעולם לא יוכלו להבין אותי כמו מישהו שמכיר אותי מקרוב. 
מרגישה את הצורך בפורקן זורם לי בדם, מעקצץ לי בזרוע, בוורידים. 
אבל לא. חתכתי כבר פעמיים החודש אחרי שנשבעתי לעצמי שלא, וזה לא עוזר. 
זה לא עובר. 
גיליתי שאני חרא של בן אדם. 
כולם אומרים את זה בזמן האחרון ואני מתחילה להבין שזה נכון. 
אני פוגעת באנשים. אני מתרברבת על ההצלחות האישיות שלי, בין אם זה בלימודים או ביחסים שלי עם בני המין השני. 
זו לא הצלחה. זה כישלון. 
אני כלבה. ואמרו לי את זה כמה פעמים החודש. אני לוקחת מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, את מי שאני רוצה, בלי לחשוב על ההשלכות ובמי זה פוגע בדרך. 
אני מפלרטטת עם קראשים של חברות, אני עושה יותר מזה. 
אני פוגעת לאנשים בנקודות הרגישות שלהם ומנצלת את זה לטובתי. 
אני מאשימה את המצב. ואת הדיכאון. 
אבל זה לא. לא המצב ולא הרגשות ולא הייאוש ולא הדיכאון, זאת אני. 
מרגישה כאילו השתניתי בלי היכר אבל נותרתי אותו הדבר. 
נהייתי אדם שונה אבל דומה מאז הכרתי את בני המין השני. 
מנצלת אותם כדי לשכוח, ואז זורקת כאילו היו פיסת זבל, ולא בן אנוש עם רגשות ומחשבות. 
אז כן. אני מרגישה שהכל מתפרק. 
מרגישה את הרצון לרזות מחלחל שוב לראשי ואת הדמעות מדגדגות לי בקצה העיניים.
אז אני רוצה לבכות, אבל מרגישה שזה פתטי. רוצה לחתוך, אבל יודעת שזה אסור. רוצה להקיא. ולא רק מעצמי. 
אני פתטית. ואני יודעת את זה. 
אבל אין לי כוח לנסות לסדר שוב את הכל. 
0 תגובות
הכל וכלום
11/01/2017 01:06
tears
אז מה. נכתוב שוב על אהבה? 
או שנתבכיין הפעם על המצב עם ההורים. 
או העובדה שאני כבר לא עובדת אז אין לי שקל על התחת. 
נשאיר בצד את המצב הבריאותי של סבא ואת המצב הכלכלי הירוד של ההורים, 
העומס בלימודים והעובדה שהמערכת החיסונית שלי שוב קורסת. 
לא, אני לא אכתוב על הדיכאון שמחלחל עמוק מתוך המקום שבו קברתי אותו, עמוק בתוך הראש, ולא אכתוב על הריחוק מההורים. 
ולא על ההרס העצמי שלי, הפחד הבלתי נתפס הזה שמישהו יאהב אותי. 
שיש מישהו שם שאוהב אותי. 
ולא מתבייש להגיד את זה. 
לא, אני לא אכתוב על יום ההולדת שעבר ואף אחד מהמשפחה לא ידע עד שהפייסבוק גילה להם, ולא אכתוב על הזכרונות מסבתא. 
לא אכתוב שהכל מתערבב והימים עוברים ואיפה אני בתוך כל הבלגן הזה. 
לא אכתוב שרק היום הבנתי באמת שאני כבר לא בתולה,שנתתי את בתוליי למניאק, ולא אבכה על חיי הכושלים. 
אני לא אכתוב על הקפה שנהיה מר יותר מבוקר לבוקר ובטח שלא אתבאס שאין לי זמן לנשום. 
לא אחשוב על אחי שרחוק ממני אלפי קילומטרים ולא על הבחור האחרון ששברתי לו את הלב. 
אני לא אכתוב על כלום. 
אבל אכתוב על הכל. 
2 תגובות
קרון הבקר
04/01/2017 01:03
tears
בקרון הבקר 
הפר והעגל 
רוצים רק לנשום. 
והעגל גועה 
הוא קורא לרועה 
הצאן.
בקרון הבקר 
הפר והעגל
העדר הרב והיעדר המזון.
הרועה לא רואה. 
יש פרות ועגלים, 
חמורים ועיזים, 
וכבשה. 
בקרון הבקר 
הפר והעגל
יודעים הם כי נוסעים הם
למותם. 
בקרון הבקר 
לא נותר דבר 
חוץ מצמר.
ודם. 
1 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 17 18 הבא »