עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בת שמונה עשרה. שאפתי לשמונה עשרה, עכשיו נותרה רק השאיפה לקץ.
למה כתיבה? כי מילים מזמן הפסיקו להשפיע.
יצור מאוד חום. עיניים חומות, שיער חום.
אל תנסו לעזור לי אני יודעת לטעות לבד.

אומרים לי שהחיים חישלו אותי, אני חושבת שהם הרסו אותי לאט לאט עד שנאלצתי לקום ולתקן את עצמי.

ילדה? נערה? עדיין לא החלטתי.
תחליטו אתם.
חברים
snow white
נושאים
הכל נגמר

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר."
Before I'll die
•  למצוא עבודה ✔
•  להוציא ספר
•  לצפות בגשם מטאורים
•  להתאהב
•  ללמוד לצלם
•  לשחות בעירום ✔
•  לטוס לירח
•  לגור בצפון
•  ללכת את שביל ישראל
•  לאבד את הביתולין ✔
•  להיות מי שאני רוצה
?Who am I

לפעמים הייתי רוצה להיות בלתי נראית.
ולפעמים החלום הזה באמת מתגשם.
כשאתה הולך ברחובות בתל אביב, אתה בלתי נראה. כולם ממהרים לאיזשהו מקום לא נודע, ואתה עוצר ותוהה לאן כל אחד הולך. הביתה? לעבודה? או שאין להם לאן ללכת והם רק הולכים בלי כיוון ממש ומחכים שהאדמה תבלע אותם?

'מי אני', זו שאלה גדולה. הלוואי והייתי יכולה לענות עליה כש, בעצם, אני עוד שואלת את עצמי.
אני עוד נערה. עיניים חומות, שער חום. לא גבוהה מידי, לא נמוכה מידי. לא רזה מידי, לא שמנה מידי. לא יפה וגם לא מכוערת. לא מיוחדת. לא חכמה במיוחד. ממוצעת.
חיה בבית ממוצע, עם הורים ממוצעים בשכונה ממוצעת ביישוב ממוצע עם חיים ממוצעים.
לא מתעניינת בהרבה דברים, לא בחורה להכיר להורים.
לא יודעת עוד מה היא רוצה מהחיים שלה.
לפעמים שקטה, לפעמים רעשנית.
לפעמים אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים מעדיפה לשתוק.
מדברת הרבה ואומרת מעט.
לפעמים מהורהרת מידי. לפעמים ריקנית.
כשמקשיבים אפשר לשמוע ולהבין.
רק עוד נערה שכותבת על ההרס העצמי שלה.

"מי נמצא מאחוריי הקלעים?
מי מכוון את המצלמה, צועק אקשן ונעמד בצד כשמבט מהורהר על פניו?
מי דואג שהכל ילך כמו שצריך, המשחק יהיה חלק, בטבעיות, בנינוחות?
ולמי הוא משקר?
מי עומד מאחורי מסך הקולנוע, אני יכולה להגיד.
אבל מי עומד מאחורי הקלעים שלך?
אלוהים? הוא ממשי? הוא אמיתי?
מי מגולל את הסרט, דואג שהוא ימשיך להיות מוקרן?
ולמה על מסכי ענק? מתי בני אדם יסתפקו במועט, לעזאזל?
מי החליט שהסרט שלך יהיה ארוך, או קצר, או השד יודע מה
מי מושך בחוטים?
ולמה זה לא אתה?" -נקודה למחשבה.

"בסופו של דבר הכל תמיד נגמר
אתמול נגמר היום והיום ייגמר מחר." -TR
חומות
"ובלילה ישנתי, שינה נטולת חלומות
בזמן שהם שברו לי את כל החומות
את אותן החומות שבניתי בכוחות עצמי
וכשהתעוררתי גיליתי שאני מתבוססת בדמי."
my e-mail
למי שצריך, להערות, הארות, עצות או סתם שעמום,
lonley14@walla.com
וכן, אני יודעת שלא כותבים ככה lonely, זה היה ממש מאוחר בלילה וכבר אי אפשר לשנות.
אשתדל לענות בהקדם
כמה טוב להיות פרח קיר
"אני מניח שאנחנו מי שאנחנו בגלל המון סיבות. ואולי לעולם לא נדע חלק גדול מהן. אנחנו עדיין יכולים לבחור לאן אנחנו ממשיכים משם. אנחנו עדיין יכולים לעשות כל מיני דברים. ואנחנו יכולים לנסות להרגיש טוב עם זה.
אני חושב שאם אי פעם יהיו לי ילדים ומישהו ירגיז אותם, אני לא אגיד להם שאנשים בסין גוועים ברעב או משהו בסגנון הזה, כי זה לא ישנה את העובדה שהם כועסים. ואפילו אם מישהו אחר סובל יותר, זה לא ממש משנה את העובדה שאתה מתמודד עם העניינים שלך. לטוב ולרע..

אולי זה טוב לפעמים לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כמו שסם אמרה. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."
- סטיבן צ'בוסקי, 'כמה טוב להיות פרח קיר'.
תשליך
ילדה יושבת על קצה הצוק, מביטה על הגלים שמתנפצים מתחתיה.
היא מחזיקה סידור קטן, כלכך קטן שאפשר לחשוב שאלוהים לא רואה את המילים בתוכו.
'תשליך', היא ממלמלת לעצמה בגיחוך.
'תשליך את כל הכעסים אל המים'.
הדפים נמחצים תחת אגרופה הקפוץ.
'בן אדם, מה לך נרדם.'
היא פוקחת את עיניה לרווחה. מוחה את הדמעות שנקוו בצידי עיניה.
'קום קרא בתחנונים.'
היא נעמדת בחדות, מתנדנדת קלות במקומה.
העיניים אדומות. היא ממלמלת מילים בשקט. מפחדת להעיר את אלה שלא יקומו לעולם. המילים נמחצות תחת ידיה, אך לא משמיעות קול. הן שותקות. בדיוק כמו שהוא שתק כל החיים שלו.
היא נאלמת דום. מחייכת חיוך קטן. "תשליך", היא קוראת. והיא משליכה.
תשע שנים
16/12/2018 23:31
tears
סבתא
סבתא.
השנה לא כתבתי לך כלום ביום השנה שלך.
היה לי מלא זמן פנוי אבל אני מניחה שפשוט לא הייתי פנויה רגשית כדי לשבת ולכתוב לך עד כמה אני מצטערת.
פספסתי את התאריך העברי שלך וכשקלטתי את זה בכיתי כמו מטומטמת במשך שעה בערך.
בתאריך הלועזי שלך עבדתי ולא הייתי פנויה למחשבות.

הייתי בקושי בת עשר כשאיבדתי אותך.
תראי אותי עכשיו.
שלושה שבועות לפני יום הולדת תשע עשרה וארבעה ימים לפני שאני מתגייסת.
העולם המשיך בלעדייך וכנראה שגם אני.
זה שובר לי את הלב אבל גם נותן לי תקווה שיום אחד אוכל להתגבר
אני מקווה שאם היית בחיים היית גאה במי שהפכתי להיות.
זו הייתה שנה מטורפת, שנה של עליות ומורדות
הצלחתי בלימודים, יצאתי עם תעודת בגרות כנגד כל הסיכויים, תעודה שלא הייתה מביישת אף אחד.
סיימתי יב' בלי צורך לבוא להשלים דבר בחורף, טיילתי בעולם, התאהבתי בעבודה שלי, טיילתי בארץ והוצאתי רישיון.
וכל זה כשאת לא איתי.
הלוואי והיית פה איתי.
לפעמים אני אפילו מעזה ומרשה לעצמי לחשוב שהלוואי והיית פה במקומי.
אבל אני חושבת כך רק בימים קשים.
משתדלת לא לרחם על עצמי יותר מדי כי מצבי ככ טוב לעומת אחרים.
איבדתי את הסבא האחרון וכל שחשבתי זה את
השוויתי את האבדן שלו לאבדנך ואולי קצת זלזלתי בו אך עם לב שלם אומרת שאת חסרה לי כל כך.

סבתא.
עברו תשע שנים מאז שראיתי את פנייך.
התמונות לא מספיקות בשום צורה אבל מנסה לשקר לעצמי שזה ממלא את החור שהותרת בי
אולי בשנה הבאה אזכה להדליק נר נשמה בתאריך הפטירה שלך. ואולי לא.
אבל עד אז תדעי,

שעברו כבר תשע שנים מאז שאיבדתי אותך.
וזה לא משנה ששכחתי את התאריך כי אותך לא שכחתי מעולם. 
0 תגובות
צומי
20/11/2018 18:40
tears
היא לא רוצה צומי, היא מחפשת אהבה
שתראה לה שאתה חושב עליה כל יום כל שעה
את השירים בנסיעה, הלייקים התגובות
מהבנות האלו שמצלמות כשהן בוכות

היא כותבת פוסט מרגש על האבא שהלך
על הכאב, על החתך ועל הפה המלוכלך
אומרת "תנו קצת אהבה זה בחינם"
לא מבינה דבר וחצי על כבוד בין בני אדם

היא לא רוצה צומי, היא מחפשת הקשבה
מסתירה את העובדה שהביטחון שלה ברצפה
נו למה את מצפה, הביקיני כה קטן
אי אפשר שלא לראות כל מתיחה וכל סימן

היא לא רוצה צומי, זה לא מה שהיא צריכה
ממחר היא מפסיקה היא נשבעת, מבטיחה
אך מתחת לשמיכה מנגבת הדמעות
כי ירדו לה קצת עוקבים, קצת לייקים וצפיות
1 תגובות
...
07/11/2018 21:40
tears
כבר כמעט יומיים עברו מאז שחזרתי לארץ ולא מצליחה לחשוב על דבר חוץ מעלייך.
כמה אנשים, כמה נופים וכמה חוויות עברו עליי ועל מה אני חושבת? על אדם אחד בודד.
לא חשבתי, לא תיארתי לעצמי שאגיב אלייך בצורה כזאת.
לא ידעתי שיש בי מן העוצמה הזאת.
הוצאת ממני דברים שלא ידעתי שהיו בי, מחשבות שלא רציתי שיהיו.
היית ככ שונה מכל מה שאני מכירה וזה דופק לי את הראש. המחשבות עלייך לא פוסקות אפילו כשאני הולכת לישון.
הראית לי, הוכחת לי, שיש בי גם מן הדאגה לבן אדם.
ידך התדלפקה על סף לבי אך לא רציתי להכניס אותך כי פחדתי ממה שזה אומר עליי.
הכרתי אותך ארבעה ימים לפני שהלכתי ונפגשתי איתך יומיים לפני שארזתי את חפציי ונסעתי ועדיין השפעת עליי בצורה העמוקה ביותר.
בין אדי האלכוהול לא האמנתי שאני מגיבה בחיוב לציווי השקט; "תורידי את המכנסיים".
גם כשהייתי בסיטואציה, זה קורה מול עיניי ותחת ידיי ועדיין זו לא אני שרוכנת מעלייך.
זו לא אני שמנשקת את שפתייך.
ואחרי כל זה נרדמת כמו תינוק, גופך ועצמך הייתם זקוקים לשינה, העבודה הזו עוד תהרוג אותך.
חזרתי אל חדרך, האלכוהול שלי והסמים שלך, הבטתי בעודך בשינה עמוקה.
לקחתי את תיקי ויצאתי לרחוב השקט, רק הוויז שבידי עוזר לי למצוא את דרכי הביתה.
וכשהתעוררת, הו, כשהתעוררת.
התקשרת בבהלה לשאול איפה אני ואני כבר הייתי רחוקה ממך.
הודיתי על הלילה ותירצתי את עזיבתי בכך שלא רציתי להעיר אותך.
הבנת ואיחלת לי בשקט לילה טוב.
זו כנראה הייתה הפעם האחרונה שאראה אותך אי פעם בחיי וזה מכביד ומקל לי על הלב בעת ובעונה אחת.
כי בכל יום אני נזכרת בציווי השקט שלי אלייך; "תורידי את השמלה".
היית הבחורה הראשונה ששכבתי איתה.
ומה שמפחיד אותי יותר מהכל זו העובדה שאינני יודעת אם אני רוצה שתהיי האחרונה. 
0 תגובות
אחי הגדול
26/10/2018 06:54
tears
ידעתי שזאת אהבה ברגע שהוא קפץ על חברה שלו שלא ראה חודש מאשר על אחותו שלא ראה קרוב לחצי שנה.
ידעתי שזו אהבה כשלא הצליח להוריד ממנה את הידיים והיא לא הצליחה להוריד את עיניה ממנו.
ידעתי שזו אהבה כשהוא מילא את ביתם בכל הדברים שהיא זקוקה להם עד הפרטים הקטנים כגון צבע המצעים שהיא אוהבת וחלב הסויה שהוא ככ מתעב.
ידעתי שזו אהבה כשראיתי אותה מתעוררת לפניו כדי להכין לו אוכל לעבודה וכשהוא ביקש ממני להכין לה את הקפה שהיא אוהבת.
ידעתי שזו אהבה כשהיא גלגלה לו פייסל חדש למרות שהיה חצי במאפרה בטענה שיעדיף אחד פחות משומש.
ידעתי שזו אהבה כששמע שכמעט העיפה את המראה ברכב והדבר הראשון ששאל היה "את בסדר, קרה לך משהו?".
ידעתי שזאת אהבה אחרי פחות מיום שגרתי איתם.
ידעתי שזו אהבה ברגע הראשון שראיתי אותם ביחד ועדיין גירדתי את ראשי בבלבול.
זה אחי שאוהב כרגע, אותו אחד שאיתו נסעתי להביא סטוץ, אותו אחד שאמר לאחותו הגדולה שהיא מטומטמת על שהחליטה להתחתן בגיל עשרים וארבע ואותו אחד שאמר לאמו שלא תצפה ממנו לנכדים.
אותו אחד שצחק ומאס בלהחזיק את חבריו בזמן שאלו מקיאים לאסלה אחרי פרידה.
ידעתי שזו אהבה ברגע הראשון שראיתי אותם יחד, אך זה לא היה אחי.
זו הייתה גרסה זקנה יותר, רגועה יותר, אדיבה יותר, ממוסדת יותר ומאושרת יותר שלו.
ידעתי שזו אהבה כשקיבלתי את השינוי בברכה ופתחתי ידיי בהזמנה לחיבוק ממי שפעם הכרתי כאחי הגדול. 
0 תגובות
כלום
08/10/2018 00:19
tears
סיימתי יב'. ואני בתקופה כזו של כלום.
שום מחוייבויות, שום בגרויות, שום משפטים כגון "למה לא קמת לבית הספר?" או "לא חבל שאני משלמת עלייך ככ הרבה ואת בכלל לא הולכת?"
שום ספרי לימוד על השידה ושום דפים מפוזרים על השולחן בסלון.
לא יודעת לאן אני מתגייסת, אבל ככה זה בצבא, יש כאלו שנופלים בין הכסאות, נעלמים במערכת ונשלחים לגיוס כללי כדי לסתום חורים ולסתום לנו את הפה.
שום טיול לא מחכה לי ושום צפון לא מצפה לי כי נגמרה עונת הרחצה ותכף הגשם יתחיל לחגוג.
את בגדי הים אטמין עמוק בתוך הארון שלא ילעגו לי בחוסר שימושם.
רק הסוודרים ייוותרו על השידה שבארון, מצפים ומחכים להיות שימושיים אחרי שינת הקיץ הארוכה שלהם, ואני לא מחכה לשום דבר.
אז סיימתי יב', ואני בתקופה כזו של כלום.
רק העבודה עוד מחייכת אליי וכמה מהחברים עוד מתקשרים אליי כי גם להם אין כלום.
רובם כבר התחילו שירות או מכינות או צבא ורק אני הולכת לישון באור ומתעוררת לעת שקיעה ואין לי שום דבר לעשות.
איך כולנו נפלנו ממרומי השמינית רק כדי להתרסק אל התקופה הזאת של כלום.
חבל שאין לי תחביבים.
חבל שאין לי חיים וקצת יותר חברים, אולי ככה לא הייתי מורחת את הזמן עד הגיוס.
רק עוד שישים ושלושה ימים.
אז סיימתי יב' ואני בתקופה כזאת של כלום.
מעולם לא חשבתי שאתגעגע לקום בבקרים, ללבוש את התחפושת שנקראת חצאית ולהתחיל את מסעי לעבר המבנה ששנאתי ואהבתי באותה העת.
אפילו מהעט כבר לא נובעות מחשבותיי, הקיץ כבר עבר אז לא אוכל עוד לטייל בארצנו הככ לא מוערכת מספיק.
הימים עוברים והעבודה לא מספקת, השתייה לא מעלימה את החוסר והחולי שתקף מותיר אותי מותשת ומרוקנת.
בחולי יש הרבה יותר כלום מאשר בבריאות.
לוקחת נשימה ומסתכלת לאחור.
העבודה הקשה השתלמה והממוצע שלי יותר ממספק אבל זה לא עושה לי כלום.
עוד אחת מתגייסת בקרוב ואז מי יישאר?
רק הסדרות הממוצעות בVOD והמקרר שנפתח ונסגר ונפתח ונסגר עד שאמא צועקת "תעשי עם עצמך משהו".
ולי אין משהו לעשות.
אז סיימתי יב' ואני תקופה כזו של כלום.
אלוהים, לו רק יכולתי להתבגר קצת לאט יותר. 
1 תגובות
לו רק
14/09/2018 04:42
tears
לו רק יכולתי לקטוף לך 
פרח בר
כזה ששומרים, כזה שנשאר,
הייתי הופך עולמות ומוודא שצלח. 
לו רק יכולתי לקטוף לך 
אושר מצמרות העצים 
כזה שמתחדש, כזה שרוצים
הייתי הופך עולמות לוודא שנסלח. 
לו רק יכולתי להביא לך 
שמש וירח 
להניח על חלונך בעת לילה 
כאלו שחולמים, כאלו ששומרים 
הייתי הופך עולמות 
לוודא שראית. 
ואילו היית 
קצת פתוחה לפעמים 
להסתכל למחר בעיניים 
לא לפחד מקרני השמש הנוצצות על מיטתך 
להתעורר כי את רוצה ולא כי גזר עלייך גורלך,
הייתי הופך עולמות לוודא שיישאר. 
הרצון שבך פועם והוא בועט בך וצועק,
אך את סגורה בתוך עצמך.
לו רק יכולתי לקטוף לך
פרח בר, שיפרח על חלונך. 
לו רק יכולתי להבטיח לך, 
שלא יהיה כל סבל וצער בעולמך
הייתי אבא שכולן רוצות.
כזה שמספרים עליו בחלומות 
והייתי מאושר.
לו רק יכולתי לקטוף לך.
פרח בר. 
0 תגובות
מצרים
26/08/2018 16:20
tears
המכות לא הפסיקו ליפול על מצרים.
אחרי המוות חשבו כולם כי משם אי אפשר לרדת
הצלקות שהדם גרם לא ייעלמו אף פעם,
תמיד יהיו שם להזכיר שכבר אין להם משענת. 

הברד שהכה והטיח הותיר רק הרס.
הצפרדעים עוד מזמזמות בראשם כמזכרת 
הכינים עוד מטפסות על עורם אף שמזמן נעלמו, 
יודעים הם שהמצב לעולם לא יהיה אחרת.

המכות לא הפסיקו ליפול על מצרים.
הערוב נגס ונשך ועודנו בועט ומדמם
הדבר הותיר רעב כזה שכבר התרגלו לחוסר,
השחין עוד לא הגליד ועדיין מפמפם בהם. 

הארבה עוד נוגס בראשם כנוגס בשעורה.
החושך נותר ומאז רק ממשיך להתעצם
המכות לא הפסיקו ליפול על מצרים. 
לא נותר ממני דבר כפי שלא נותר מהם. 
0 תגובות
גדול
22/07/2018 02:20
tears

קצת גדול עליי להיות זו ששומרת. 

0 תגובות
תומר
05/07/2018 20:22
tears
הכל מסובך עם תומר. 
הוא מאניה וחלומות גדולים על לימודי שף בפריז.
הוא דיפרסיה וכדורים רבים במגירה. 
הוא מונשם והוא נושם והוא הולך על הקורה 
הוא שמח ועצוב, הוא מבשל והוא לא רוצה לחיות. 
הוא חיוכים וחיבוקים וחתכים ודאגות.
הוא ספר פתוח ומסכות על גבי מסכות. 
הוא טיול בברלין ואשפוז בבית חולים
הוא מאניה והוא דיפרסיה ואני לא עוקבת אחרי השינויים 
הוא אומר להתראות ואז לא מסכים ללכת 
הוא חזק ואיתן ומתנדף כמו עלי שלכת 
הוא תמידי וזמני ומתנדנד ומתייצב 
הוא עייף והוא רעב.
הכל מסובך עם תומר. 
אני לא יכולה לדעת איזה מצב רוח יש לו עכשיו 
הוא נשבר והוא סבל והוא לא מספר לי מה כאב. 
הוא אהבה של 13 שנה והוא החבר הכי הכי 
הוא של המאניה, של הדיפרסיה ושלי.
אני לא יכולה לדעת מתי להיות עם היד על הדופק 
הוא צוחק והוא יוצא ומסתכל מעבר לאופק. 
הוא שאיפות והוא חששות והוא דיכאון 
ואני לא יכולה לישון
במחשבה שאולי מחר הוא כבר לא יהיה בחיקי. 
הכל מסובך עם תומר. 
ואיתי.  
0 תגובות
דור המסכים
30/06/2018 03:58
tears
דור המסכים, עם מסכות, ללא פנים
עשרות שירים כבר נכתבו ויש מקום לחידושים
האינטרנט הוא לא מקום למנודים 
כל שחשוב הוא התגובות והעוקבים.
דור המסכים, ללא רגשות, לא מצפונים 
מאות נערים כבר התאבדו ועדיין ממשיכים 
באינסטוש או בווטסאפ עוד נותרו הבריונים 
גם הבית לא בטוח כשהמסכים דולקים. 

דור המסכים, ראו איך הם משתלטים 
מצלמים כל זיכרון, לא פלא שהם שוכחים
תמונות עירום, בבגד ים, עוברות בין החברים
נו מה יש לה לעשות, בכל מקרה כולם יודעים.
דור המסכים, ראו איך הם מצלמים 
כל שקיעה יפה ומנגד כל טעות של שיכורים 
מאחורי מסך ומקלדת הם כל יכולים 
שכחו כבר מה זו שיחה פנים אל פנים.

דור המסכים, כל היום הם רק "יושבים"
אצל הידידה מפתח תקווה שהם כלל לא מכירים
אם אתה לא שם, אתה לא קיים, לכן תמיד זוכרים
לצלם את הבקבוק לפני שכולם משתכרים. 
דור המסכים, פחי הזבל הגדושים 
משקפי שמש על הפנים ואופניים חשמליים 
אם לא צילמת לא היית לכן תמיד לוחצים 
על המקש שיתעד את זה שיש להם חיים.  
2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 21 22 הבא »